פרק ראשון: הבת של דוד ואסתר הלפרן
נדודים על פני הגלובוס, גלות במבצר נטוש באיי התעלה – ובית מרקחת אנגלי בן 100 שנה
כשחלפה סוניה מול בית סבתה באסי ונופפה לה לשלום, השיבה לה באסי בהינף יד ובחיוך ילדותי, ואם נכנסה נכדתה לבקרה העתירה עליה לטיפות רכות – ולא אמרה מילה. באחרית ימיה תשו כוחותיה של באסי הלפרן והיא הלכה ושקעה לתוך עצמה, התנתקה מהעולם סביב, כאילו החליטה שלא תאפשר לו לפגוע בה יותר. היא הביטה בו מעבר לחלונה, בעיירה הקטנה בפורטוגל, שאליה הביא אותה בנה דוד, אך לא יצאה אליו. שנות הנדודים הרבות על פני הגלובוס, הפּרֵדה הכפויה מילדיה הקטנים, החרדה לאהוביה בימי המלחמה הגדולה ואובדן בעלה ושלושה מילדיה – לזר נפטר מטיפוס כשהיה בן שבע, אוזיאס הוכרע בבגרותו על ידי אותה מחלה, וחנה הבכורה נפטרה בעת שעברה הפלה – לא הותירו בה מילים.
באסי נולדה ב-12.9.1869 בקרמנשוג שבאוקראינה ליעקב גלוסקין ולמרים לבית סנדוניסקה. ב-1890 התחתנה עם יעקב מנדל חסידוף, בנו של אריה לייב חסידוף, שנולד בעיירה פולטבה באוקראינה. מאז נישאו הרבתה המשפחה החסידית, שהייתה מקורבת לרבי מלובביץ', לנדוד בדרכים. הנדודים האלה יאפיינו את חיי המשפחה, ישובו ויצוצו בשלוחות ובתקופות אחרות, כאילו הוטבעו ב-DNA שלה.
עשרה ילדים נולדו במשך השנים לבאסי וליעקב – חנה, רחל (רשה), בלימה (ברט), אוזיאס, דוד, שרה (שריתה), התאומים דבורה (ברניה) וסמואל (סמי), לזר וארמנדו-הירש. לעיתים נאלצה המשפחה הגדולה להיפרד ולהתפזר על פני ארצות עד ששבה והותכה מחדש. בשלב כלשהו במהלך הנדודים החליפה את שמה מחסידוף להלפרן.
בשנת 1899 החלו בנדודים, עזבו את בולחוב, שבה התגוררו, ועקרו לפרנקפורט שבגרמניה. כשהרבי מלובביץ' היה מגיע לעיר, ביקר ראשית בבית משפחת הלפרן. שמונה שנים אחר כך, ב-1907, השאיר יעקב את אשתו ואת ילדיו בפרנקפורט ונדד בעקבות עסקיו לסנט פטרסבורג שברוסיה. ללקוח גרמני גדול קנה פלטינה ופלדיום ועבור עצמו רכש אבנים צבעוניות. עוד שנתיים עברו עד ששב לנדוד והרחיק לעיר יקטרינבורג שברכס הרי האורל, החוצה את רוסיה ממזרח למערב – מערבות קזחסטן עד לחופי האוקיינוס הארקטי. באותה תקופה היו בעולם עודפי ביקוש גדולים לפלטינה. יחד עם שותף רוסי ובעזרת מימון מבנקים, צבר יעקב כמויות גדולות של פלטינה ומכר אותן ברווח גדול לאחר עלייה חדה במחיר. בנותיו הגדולות של יעקב, חנה ורשה, הצטרפו אליו כדי לסייע לו. מזג האוויר באזור היה קשה ביותר – בקיץ היה חם מאוד, בחורף צללה הטמפרטורה ל-40 מעלות מתחת לאפס וגם שני מעילי פרווה לא הגנו מהקור העז – אך הבנות נהנו מחיי התרבות העשירים, שאותם ריפד ההון שהחל לצבור אביהן. לימים תספר רשה לנכדותיה, שהייתה זו התקופה היפה בחייה. יחד עם זאת, גבו עסקיו של יעקב מחיר אישי ומשפחתי כבד. הוא נפרד ממשפחתו לתקופה של חמישה חודשים, שב והתאחד איתה בתקופות החגים למשך חודש, וחוזר חלילה. עד שהמשיכו לנדוד. בשנת 1911 החליט יעקב להעביר את משפחתו לפריז, שבה התרכזו רוב לקוחותיו. הבנים אוזיאס ודוד נשארו בפרנקפורט כדי לסיים את לימודיהם – דוד התגורר בתקופה זו בפנסיון של יהודים חרדים מהונגריה – והצטרפו מאוחר יותר למשפחתם בפריז. התאומים סמי ובריינה, שהיו בני חמישה חודשים בלבד, הופרדו משום מה ממשפחתם וגם זה מזה וגדלו בבית הסבים, משני הצדדים, בבולחוב. רק כשהיו בני 11 התאחדו שוב עם הוריהם ואחיהם.
מלחמת העולם הראשונה טלטלה את חיי משפחת הלפרן.
על קורותיהם באותה התקופה סיפר דוד באחרית ימיו בסרט שצילם נכדו ארי שידלו, בנה של בתו אנה: "לפני המלחמה, הפקיד אבי כסף בחשבונות בנק מקומיים. סמוך לתחילת המלחמה, הולאמו חשבונות הבנק והוא הגיש תלונה רשמית נגד הבנקים. מברק התשובה התקבל ביום שבת. בגלל השבת, אבי סירב לבקשותיה של אחותי חנה ולא פתח את המברק. הוא פתח את המברק רק עם צאת השבת. המברק היה מהבנק שבו הופקד הסכום הגדול ביותר ונאמר בו לבוא מיידית, בו ביום, כדי למשוך את הכסף. כיוון שאבי לא הספיק לעשות זאת, הוא הצליח למשוך מאחד הבנקים רק חלק מהכסף. מצאנו את עצמנו בתחילת המלחמה עם מעט כסף יחסית.
"גרנו בכפר קטן ושקט קרוב לפריז, Enghien-les-Bains. עם פרוץ המלחמה, כזרים, אזרחים אוסטריים, הורו לנו להתייצב מדי יום בתחנת משטרה. באוגוסט 1914 נאמר לנו שעלינו לעזוב את פריז בתוך שבעה ימים לדרום צרפת או למערבה, למרחק 100 ק"מ מפריז. אמי הייתה חולה מאוד באותה עת והייתה מרותקת למיטה. סיפרנו לקומיסר על מחלתה של אמי, וסוכם שנביא אישור מהרופא. בזכות המכתב מהרופא קיבלנו אישור להישאר בפריז. ביום ראשון, ה-20.8.1914, צרפתים הפגינו מול הבית שלנו. הם קראו 'A bas les allemands', גרמנים החוצה. הסתגרנו בבית. אבי התקשר לחבר טוב שלו, צרפתי שגר באזור, והוא הגיע וניסה להסביר למפגינים שאנחנו יהודים כמוהו, שאנחנו לא גרמנים אלא אוסטרים, אבל אז המפגינים נכנסו לגינה שלנו ומצאו ספר תפילה שהודפס בפרנקפורט. הם ראו בספר הוכחה שאנחנו גרמנים. החבר הסביר להם שאין לנו שום קשר לגרמניה, שזה רק ספר תפילה שהודפס בגרמניה, שאנחנו פרנקופילים, נגד המלחמה ונגד גרמניה".
האירוע הותיר רושם קשה על המשפחה, שהבינה שלא תוכל להמשיך להישאר בביתה. יעקב החליט לעבור לפרובינציה, הרחק מפריז, למקום בטוח יותר שבו לא יכירו אותם ואת עברם. הוא ביקש מהקומיסר אישור מעבר לעיירה קטנה בשם Mayenne באזור ברטאן, בצפון-מערב צרפת.
"המצב של אמא שלי השתפר בינתיים", סיפר דוד. "היא ארזה את הדברים שניקח איתנו: מזון, מצעים וכלי מטבח כשרים, כי לא נגענו בשום דבר שבושל בכלי מטבח אחרים. גם אם לאבי לא היו פאות והוא היה לבוש כאחד האדם, הוא היה חרדי אמיתי. עזבנו את פריז ונסענו ברכבת, יחד עם מפונים נוספים, בקרונות ששימשו להובלת סוסים ובקר. כשהגענו למייאן, ישנו יחד כולנו בצריף – הנשים בצד אחד, הגברים בצד השני – אבל ביומנו השני בעיירה, ראש העיר קרא לנו ואמר שאנחנו רשאים לשכור בית או חדר בעיירה, ושעלינו להתייצב מדי יום, ב-12 בצהריים, ולחתום בתחנת המשטרה.
"לא הייתה בעיה למצוא בית להשכרה בעיירה, כיוון שגברים צרפתים רבים התגייסו לצבא ונשותיהם השכירו את הבתים וחזרו למשפחותיהן. עוד באותו היום מצאנו וילה ריקה ויפה. קנינו מזרנים – לא קנינו מיטות, כי חשבנו שהמלחמה תסתיים בתוך חודשיים–שלושה – והכשרנו את הבית. חיינו שם היו טובים. טיילנו באזור היפה, הבטנו בדייגים שדגו בנהר ונהנינו משפע המזון הטרי באזור הכפרי. נאסר עלינו לנסוע ברכבת למקום אחר".
חודש אחר כך, בספטמבר 1914, ביום השני של ראש השנה, הגיעו החיים הטובים לקיצם. כשהתייצבו בצהריים במשטרה, כמדי יום, הגיע ראש העיר וסיפר כי קיבל הוראה מפריז לפנות אותם. "הוא לא ציין לאן יפונו ואמר שבשלב ראשון יפונו רק הגברים מעל גיל 18 ואחר כך יצטרפו הנשים והילדים", סיפר דוד. מלווים בחיילים שבו הגברים לביתם, כדי לאכול, לארוז את חפציהם ולהיפרד מהנשים והילדים שהגיבו בהלם ובפחד. משם צעדו לתחנת הרכבת והמתינו לרכבת לגראנוויל. (Granville) בתשע בערב נדחסו בקרונות בקר והגיעו לגראנוויל בחצות. מתחנת הרכבת צעדו כארבעה ק"מ עד למפעל חבלים שבו רוכזו באולם גדול. שם היה על כל אחד למסור את הדרכון או את תעודת המעבר שלו, להצהיר על כספו ולמסור אותו, פרט ל-100 פרנק (כ-20 דולר). נאמר להם שכספם יוחזר להם. יעקב החביא את רוב כספו בכיס פנימי, שהיה תפור במעילו. את הלילה העבירו באולם גדול יחד עם מאות אנשים שניסו לישון על קש שהיה מפוזר על הרצפה. יעקב ובניו פרשׂו על הקש סדינים והתכסו בשמיכות שהביאו עימם. האנשים סביבם הסתכלו עליהם בתדהמה כאילו היו גבירים.
"כעבור יומיים, בשש בבוקר, צעדנו ברגל עד הנמל בגראנוויל ושם עלינו על ספינה לאי Chausey, סמוך לאיי התעלה, מול חופי נורמנדי. שיכנו אותנו בצריפים בתוך מבצר נטוש, מוקף חומות, 40 אנשים בכל צריף. נחשבנו לנתינים מעוכבים של מדינת אויב. קצין ו-20 חיילים שמרנו עלינו. אף אחד לא ידע להגיד לנו כמה זמן ניאלץ להיות במקום.
"איך יוכל אבי להתקיים ללא תפילות? היינו כ-100 יהודים מתוך 300 האנשים שהוגלו לאי. אבי, שלא ידע צרפתית היטב, ביקש ממני לדבר עם הקצין ולספר לו שאנחנו עומדים לציין את יום כיפור, יום קדוש שבו אנחנו מתכנסים יחד, מתפללים ומבקשים כפרה. הוא ביקש ממנו שיאפשר לנו להשתמש באחד הצריפים הנטושים, כדי שנוכל להתפלל בו. הקצין אמר שהוא מאשר זאת, אך עלינו לבקש גם את אישורו של ראש עיריית גראנוויל, שאחראי על האי. כתבתי גלויה לראש העיר ובה הוספתי, לבקשתו של אבי, שנתפלל לניצחונה של צרפת. 'בקשתכם נגעה לליבי', ענה לנו ראש העיר ונתן את אישורו".
התנאים במקום היו קשים למדי. המפונים, ביניהם אנשים אמידים שהורגלו בחיים מפנקים, ישנו על קש בצריפים שלא חוממו בחורף הקר, נאלצו לכבס ולבשל בעצמם ולעשות תורנויות במטבח ובניקוי השירותים. בלית ברירה למד דוד לכבס – וגם לבשל. "בחורף, בקור, היו לי ידיים אדומות. לא העזתי להתלונן. חשבתי לעצמי שמצבי היה גרוע הרבה יותר אם הייתי מסכן את חיי במלחמת החפירות, או הופך לפליט בכפר שכבשו הגרמנים. אכלנו בעיקר תפוחי אדמה. התבדחתי שבצהריים אכלנו מים עם תפוחי אדמה, ובערב – תפוחי אדמה עם מים".
לעזרתם נחלץ המורה של דוד בתיכון. המורה כתב לשלטונות מכתב, שבו סיפר שלא זאת בלבד שדוד הוא תלמיד מצטיין, הוא גם פטריוט שאוהב את צרפת מולדתו. בזכות המכתב הזה שוחררו האב ובניו. במאמץ רב איתרו את באסי והילדים, שנותרו חסרי כל ועברו לאוסטריה, שם נתמכו על ידי הקהילה היהודית.
לאחר המלחמה השתקעה המשפחה בנאנט (Nantes), העיר הגדולה במערב צרפת, על גדת נהר הלואר. דוד נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה ועבד בחברת החשמליות, למגינת ליבו של אביו שכעס על כך שבנו עובד גם בשבתות.
בשנת 1919, בגיל 50, נפטר יעקב במדריד. דוד בן ה-22 הפך לראש המשפחה ומפרנסה העיקרי, תפקיד שאותו ימשיך למלא במשך כל חייו. הוא החל למכור יהלומים ברחבי ספרד ולמד במהירות את השפה הספרדית. את נסיעות העסקים עשה ברכבות ליליות, כדי לחסוך בהוצאות על לינה בבתי מלון.
את אסתר ברנשטיין הכיר דוד עוד לפני תלאות המלחמה, בחתונה שהתקיימה ביולי 1914 בכפר Enghien les bains בצרפת. הוא היה מצד הכלה, אחותו רשה, היא מצד החתן – אחיה משה ברנשטיין. עשר שנים הפרידו ביניהם, אבל הם דבקו זה בזו באהבה גדולה, ודווקא הוא האריך חיים הרבה אחריה.
אסתר ברנשטיין נולדה ב-5.7.1907 בעיר ויטבסק שברוסיה (היום בבלארוס), שמקהילתה היהודית הגדולה יצאו גם הסופר שלמה זיינביל שכתב את "הדיבוק", חתן פרס נובל לפיזיקה ז'ורס אלפרוב, ראש המוסד איסר הראל ושופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה מרים בן פורת. גאוותה הגדולה של הקהילה היה האומן מארק שאגאל, שאומנם נולד בעיירה הסמוכה ליוזנה, אך התגורר שנים רבות בוויטבסק והרבה לצייר בה. הוא מונצח היום ברחבי העיר, שחוגגת מדי שנה פסטיבל לזכרו: ליד בית ילדותו הוצבה אנדרטה, על קיר הבית נתלתה כתובת זיכרון, ובעיר הוקם מוזיאון שאגאל.
משפחת ברנשטיין עזבה את ויטבסק הרבה לפני כן, עברה לבלגיה וממנה לאנגליה, שם התמקמה במזרח לונדון והחזיקה בית מרקחת משפחתי. בניגוד לרוח התקופה, שבה לא ציפו מנשים לרכוש השכלה, למדו הבנות אסתר ופשה רוקחות, ואסתר עבדה עד לנישואיה בבית המרקחת "ברנשטיין". כ-100 שנה נמכרו תרופות בבית המרקחת הזה, שגם לאחר מות בעליו המקוריים נשאר במשפחה, ורק לפני כעשור נסגרו שעריו.
גם משפחת ברנשטיין הייתה מרובת ילדים, וגם בה הקפידו על המסורת. אבי המשפחה היה רב, שאנשי הקהילה היהודית אהבו להתייעץ איתו, ואחד מבניו הפליא לנגן בכינור. זה המעט שידוע על המשפחה הזו, כי כל ילדיה, כולל אסתר, היו שקטים ומופנמים מאוד ולא הרבו לדבר ולספר, בניגוד לאחיו ולאחיותיו של דוד, אנשים אוהבי חיים שבילו במסיבות והתערו בחברה האינטלקטואלית. כשנישאו דוד ואסתר בלונדון, בשנת 1928, כבר הייתה אסתר יתומה מהוריה, שנפטרו בגיל צעיר. גם בזה נבדלו שתי המשפחות זו מזו: במשפחת הלפרן האריכו חיים, במשפחת ברנשטיין פרשו מהם בטרם עת. כמו הוריהם, המשיכו גם דוד ואסתר בנדודים. במשך שנה גרו במדריד, יחד עם אמו של דוד. כשסורין, בעלה של האחות חנה, הציע לזוג הצעיר להצטרף אליהם ולעזור לו בעסקיו כסוחר באבנים טובות, נפתח פרק חדש בתולדות המשפחה, ונעץ טרי נתקע במפת הגלובוס. התחנה הבאה: ליסבון, פורטוגל. היא לא תהיה האחרונה.
ביתם הראשון של דוד ואסתר היה בליסבון הבירה. דוד הצטרף לעסקיו של גיסו סורין וסחר ביהלומים ובמתכות יקרות. חייו התנהלו ברכבות, עד שהחלו העסקים לשגשג והוא יכול היה להרשות לעצמו לפתוח משרד משלו בליסבון – חברת "David Halpern Lda", שארבעה דורות יעבדו בה ובשיאה –בשנות ה-70 וה-80, בניהולו של נתן מוצ'ניק – הייתה החברה הגדולה בפורטוגל לשיווק אבני חן ויהלומים, וחברת "Brilperl", השנייה בגודלה בספרד.
ב-5.2.1929 נולדה סוניה, בכורתם של אסתר ודוד הלפרן. בבית הכנסת "שערי תקווה" בעיר הוסיפו לה גם את השם שרה, על שם סבתה מצד אמה. קצת יותר משנתיים אחר כך, ב-10.5.1931, נולדה אנה, וב-11.1.1937 השלימה מרים את המשפחה.
