פרק שביעי: ארץ חדשה

נוף הכרמל, חוויה קשה בפנימייה – ושכונה בתוך החולות

ביוני 1967 עלתה משפחת מוצ'ניק בליסבון על האונייה שהגיעה מארה"ב. בנמל נפרדו מהם בני המשפחה וחבריהם מהקהילה היהודית. סבתא הלנה לא הצליחה לעצור את הבכי. המטפלת המסורה מילו הבטיחה לסילביה, שכשתחזור יהיה לה שיער ארוך עד הישבן והאפרוחים שלה יגדלו. סילביה, כמו סוזי ורפי, לא ידעה שהם עוזבים את פורטוגל לתמיד, "חשבתי שאנחנו נוסעים לחופש ארוך ונחזור".

במשך שבוע עשתה האונייה הגדולה את דרכה לארץ ישראל, עם עצירות בגיברלטר, בנאפולי ובאתונה. סוניה חששה לילדים שהתרוצצו על פני הסיפון, במיוחד לרפי הקטן, אבל הילדים עצמם נהנינו מההפלגה. הם רכשו חברים חדשים, צפו בסרטים שהוקרנו בבית הקולנוע על האונייה, השתכשכו בבריכות והתרגשו מההרפתקה, לא יודעים שבסופה מחכה להם הרפתקה גדולה הרבה יותר.

ב-17 ביוני 1967 עצרה האונייה "קווין אנה מריה", הראשונה שהגיעה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בנמל חיפה. "אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה למראה העיר והרי הכרמל. אמרתי לילדים: 'אתם רואים?' זאת חיפה, אחת הערים הגדולות בישראל". דני, רומנטיקן בנשמתו, ירד על ברכיו ונישק את האדמה.

בנמל חיפה קיבלו את פניהם בהתרגשות הדודים איזק וגילה עם בנם ליאור. במכונית של נתן, פלימות' ואליאנט, שהגיעה יחד איתם באונייה, נסעו היישר לדירתם החדשה בתל אביב, עוקבים בעיניהם בסקרנות אחר הנופים החדשים. דני, שחשב שארץ ישראל היא מדבר אחד גדול, הופתע לראות ירוק מסביב. ליד המעלית בביתם החדש המתינה להם קבלת פנים נוסח ישראל: זוג בעל מבטא גרמני כבד נזף בילדים על כך שהם עושים רעש. "הופתעתי שהם התייחסו אלינו כמו אל משפחה מרובת ילדים. רק אחר כך הבנו שבישראל המשפחות קטנות, שני ילדים בממוצע".

המשפחה הקטנה שלהם בארץ הלכה ותפחה בעקבותיהם. חודש אחריהם עלו לארץ גם אנה ואברם עם ילדיהם, רותי, גיל וארי, והתמקמו שתי קומות מתחתיהם, בדירה שבה גרה אנה עד היום. עוד שנה עברה עד שהלנה וסלמון מוצ'ניק הגיעו לארץ, השתקעו ברמת גן וניהלו חנות מתנות קטנה בשם "הלנה" ברח' הרוא"ה בעיר. רפי ובן דודו איתן, בנם הצעיר של גילה ואיזק, סייעו מדי פעם בחנות ובעיקר שיחקו ברחובות הסמוכים לה. אחרונים עלו לארץ גם דוד הלפרן ואשתו אסתר, שקנו דירה בבניין הסמוך לזה שבו גרו בנותיו.

מסע הנדודים המשפחתי עצר בארץ ישראל.

---

נתן וסוניה לא סיפרו לארבעת ילדיהם שהם עוברים לגור בישראל, מחשש שהשמועות על כך יפגעו בעסקיו של נתן. לילדים אמרו שהם נוסעים לארץ למשך תקופה. דני היה היחיד שהוכנס בסוד העניינים. "אני זוכר נסיעה עם אמא, במכונית הטריומף הלבנה שלה, לאורך הים בפורטוגל, שבה היא סיפרה לי שהם חזרו מביקור בישראל ובקרוב נעבור לשם, כי זו המדינה שלנו", הוא מספר. "זה נשמע לי מוזר מאוד. מה יש לי לעשות שם?"

"הילדים לא ידעו הרבה על ישראל", אומרת סוניה. "סיפרנו להם שהיא ארץ שמיועדת ליהודים ונוכל לחגוג בה את החגים כמו שצריך ולחיות חיים אחרים. דני, שחשב שארץ ישראל היא מקום שומם עם חול בלבד, התרגש מהנסיעה. סוזי החברותית הסתגלה בקלות לכל מצב וראתה בנסיעה הרפתקה, ורפי עוד היה קטן. סילביה הייתה קשורה מאוד למילו, המטפלת שלה, שחיה איתנו מיום שהיא נולדה, והיה לה קשה מאוד כשהיא הבינה שאנחנו נשארים פה. לפעמים אני חושבת שזה אחד הגורמים למחלה שלה, שפרצה זמן קצר אחר כך".

עד היום מצירה סוניה על כך ששלחה את שלושת הילדים הגדולים בחופשת הקיץ למחנה בפנימיית "הדסים", כדי שהיא ונתן יהיו פנויים לסדר את דירתם החדשה. "נתן רצה להרכיב במהירות את הריהוט שהגיע מפורטוגל, למרות שיש לו שתי ידיים שמאליות. האמנו שלילדים יהיה טוב בפנימייה, כי הם ישתכשכו בבריכה, ייהנו מחברת הצברים וילמדו כך עברית. ובאמת, סוזי ודני נהנו מאוד בקייטנה. חילקו אותם לקבוצות לפי גילים והם היו באותה קבוצה. סילביה הייתה לבדה בקבוצה אחרת והיא הייתה אומללה ביותר, אבודה. הילדים בקבוצה שלה כמעט לא ידעו אנגלית, היא לא ידעה עברית ולא הבינה מילה ממה שנאמר. מבחינתה זו הייתה חוויה טראומטית: היא גם הופרדה ממשפחתה – מעולם קודם לא ישנה מחוץ לבית – וגם הייתה בחברת ילדים שלא הבינה את שפתם. בדיעבד אני יודעת, שסילביה הייתה צריכה להישאר איתנו בבית".

לאחר חופשת הקיץ, נכנסו החיים למסלולם החדש. הילדים הלכו לבית הספר היסודי "ניצנים", שאליו רשמו אותם ההורים בביקורם המקדים בארץ. נתן חילק את זמנו בין משפחתו בארץ לנסיעות עסקים בעולם. חודשיים חי איתם בדירה בתל אביב וחודשיים נדד בין סניפי החברה במדריד ובליסבון לבין בלגיה, הונג-קונג ויפן, שם רכש אבנים וסחר בהן. "נתן עבד קשה מאוד, כדי שלא יחסר לנו דבר. סחב מזוודות עם פנינים ולפעמים שכר אנשים שישמרו עליהן בזמן שהוא נכנס לפגישות. אף פעם לא ניצל את הנסיעות האלה כדי לטייל. תמיד מיהר לשוב אלינו, הביתה.

לאט לאט, ולא בקלות, התרגלו לחיים בארצם החדשה. ארבעה ילדים – שלושה מתבגרים וילד אחד קטן – נאלצו ללמוד שפה שלא הכירו, לרכוש חברים חדשים ולהתמודד עם היעדרו של האב, ששב והפציע בחייהם מדי חודשיים, מנסה – לא תמיד בהצלחה – להתחבר מחדש למשפחתו.

"הקושי העיקרי של הילדים היה להתאקלם בחברה. סוזי סבלה פחות מאחרים בזכות יכולתה להתחבר בקלות. לאחרים זה לקח יותר זמן. ניסיתי לדבר איתם בבית בעברית בלבד, כדי שילמדו את השפה כמה שיותר מהר, אבל רפי ביקש ממני בהתחלה שאדבר איתו רק בפורטוגזית. שכנה שלנו, שושנה פינק, לימדה את הילדים הגדולים, יחד עם ילדיה של אנה, לדבר עברית וזה סייע להם ללמוד את השפה במהירות. כשהם שאלו מדי פעם למה עלינו לארץ, עניתי להם שקודם לא היינו בבית שלנו. אמרתי לדני שאני לא רוצה שהם יתגייסו לצבא בפורטוגל, שזה לא הצבא שלנו, ושאם צריך להתגייס לצבא, לפחות שזה יהיה הצבא של העם שלנו, לא של עם אחר.

"זאת הייתה תקופה קשה מאוד. לכל אחד מהם היו את הבעיות שלו. דני, שמאוד אהב לשחק כדורגל, שיחק יחד עם ילדי השכנים בחולות שמול הבניינים החדשים. כשהתבגר קנה יחד עם חבריו ג'יפ, שאיתו טיילו. הוא היה מאוד רציני ביחסו ללימודים, מעולם לא הייתי צריכה להאיץ בו ללמוד.

"עבור סוזי המעבר לארץ אחרת היה הרפתקה. היא מייד התאהבה בחופש שהיה לה פה, התאקלמה בקלות יחסית ולא עברה משברים. סוזי למדה בתיכון לאומנויות 'תלמה ילין' בגבעתיים והיה לה קשה להגיע לשם באוטובוסים, אבל היא מאוד נהנתה מהלימודים, במיוחד מציור ופיסול. סירבנו בתוקף לתחנוניה לקנות לה קטנוע. פעם היא חזרה נלהבת מביקור בביתו של החבר שלה, חיליק, שאמו גידלה תרנגולות והכינה פסטה בעצמה. היא שאלה למה אני לא מכינה כך דברים לבד.

"סוזי הייתה מתבגרת מאתגרת. אחת החברות שלי סיפרה לי שראתה אותה בקולנוע עם צעיר כהה עור המבוגר ממנה בהרבה. לא התעלפתי, כפי שציפתה החברה. הכרתי היטב את הבת שלי והתעלמתי מזה. ידעתי שאם אעשה מזה עניין – זה יהיה עניין. אפילו הצעתי לסוזי להזמין אותו לביתנו לארוחת שבת. כשסוזי ראתה שהמרד שלה לא מרשים אותנו, היא נרגעה. לימים היא אמרה לי שהתנהגתי בחוכמה".

"רפי, שכבר למד בבית הספר החדש 'ארזים' שנבנה בשכונה, היה תמיד חברותי מאוד ומוקף חברים. לפעמים העדיף לבלות איתם במקום ללמוד ואני הייתי צריכה להזכיר לו שצריך גם להכין שיעורים. רפי הרגיע אותי שיהיה בסדר, והוא צדק. רפי תמיד שאל שאלות רבות. אחת המורות העירה לנו שהוא כל הזמן מפריע עם שאלותיו ולא מסוגל להתאפק. המורה הזאת לא הייתה מספיק חכמה. אני אהבתי את הסקרנות של רפי ואת העובדה שהוא שואל שאלות.

"לסילביה היה קשה יותר מאשר לכולם. תמיד היא אומרת שכל הצרות שלה התחילו שם, בתקופה הזאת. הכל היה מוזר לה – השפה, ההתנהגות השונה של הילדים. בפורטוגל החינוך היה מאוד נוקשה. סוזי מאוד נהנתה מהחופש, סילביה לא ידעה מה לעשות איתו. כילידת דצמבר היא תמיד הייתה הילדה הצעירה ביותר בכיתה. בגיל 14 סילביה התחילה לסבול מבעיות אכילה. היא כל כך רזתה, שאפילו אבי הבחין בכך ואמר שהיא צריכה להיבדק. אבל הרופאים לא ידעו לאבחן ממה היא סובלת. לא הבנו שמדובר במחלה. חשבנו שזו תקופה כזו שתעבור, אולי תגובה לעלייה ארצה, אולי תופעה אופיינית לגיל הנעורים. כשראינו שזה נמשך ונמשך, היינו חסרי אונים. לא ידענו מה לעשות. רק כשהחלו להכיר בעולם את האנורקסיה, חדרה לתודעה שלנו ההבנה שזו מחלה, שזה לא משהו שתלוי בסילביה. המחלה הביאה לשינוי גדול בחייה. מילדה שמחה ועליזה סילביה הפכה לצעירה עצובה, מופנמת ומבודדת. למרות שלפעמים נעדרה מהלימודים לתקופה ארוכה, תמיד היו לה ציונים טובים".

בחולות שהקיפו את ביתם ברחוב יהודה הנשיא 36 בשכונת נווה אביבים שהייתה עדיין בחיתוליה – שבעה בניינים בלבד היו אז בשכונה – החלה ילדותם השנייה. רמת אביב הייתה כמו כפר נטוש. מעבר לשכונה השתרעו מרחבים, שבהם היה מגרש מכירות גדול למכוניות יד שנייה ובהם הילכו בדואים, למעשה מצרים-סודנים שהובאו לארץ בשנות ה-30 של המאה ה-19. על הכביש לחיפה, היום דרך נמיר, עמדו פרוצות. כל אחד מארבעת הילדים נושא זיכרונות אחרים מאותה תקופה, שבה נאבקו לכבוש את מקומם בין ילדים זרים.

סוזי: "לי היה טוב כאן מהרגע הראשון. אני עזרתי לחברות שלי באנגלית, והן עזרו לי ללמוד עברית. החברים של דני חיזרו אחריי. אהבתי את הדירה שלנו. הערצתי את אמא, שהייתה פה לבד רוב הזמן והייתה צריכה להתרגל לחיים בלי עוזרות בבית. היא אף פעם לא התלוננה ואמרה שעכשיו, כשכבר אין לנו משרתים כמו בפורטוגל, אנחנו צריכים לעזור. הרגשתי שבארץ אמא פחות מצליחה להשתלט עליי והיה לי טוב עם התחושה הזו. בניגוד לחברות שלי, שהיו ילדות מפתח, אני לא זוכרת שהיה לי מפתח של הבית. אמא תמיד חיכתה לנו בצהריים עם ארוחה חמה".

דני: "בשנה הראשונה הרגשתי זר. התגעגעתי לחברים שלי בפורטוגל. לז'יקה, שהיה הראשון שנתן לי סיגריה וסיפר לי איך באים ילדים לעולם, ולז'וז'ה פשקו, שאבא שלו היה רב חובל ופעם הפלגתי עם משפחתם לאיים האזוריים. הילדים כאן התלהבו משעון הסייקו שלי וכולם רצו אותו. רק לקראת אמצע כיתה ט' התחלתי להרגיש אחד מהחבר'ה. העובדה שהייתי ספורטאי טוב עזרה לי להשתלב. המחשבה שכולם מסביב יהודים, גם הזונה על כביש תל אביב–חיפה וגם מטאטא הרחובות, מאוד ריגשה אותי".

רפי, הצעיר בחבורה, הוקסם מהחופש ומההרפתקאות שצפנו המרחבים. יום אחד גנב מהארנק של אחיו הגדול 50 לירות ויחד עם חברים קנה עַיִר מקדוש מ"קדוש אבטיחים", הסוכה ליד רדינג שבה אכלו אבטיח אדום עם גבינה בולגרית. קדוש הבטיח להם שבתוך שבועיים יוכלו לרכוב על העיר, אבל העיר הצעיר, שהופרד מאמו מוקדם מדי, התמוטט כבר בדרך הביתה והילדים נאלצו לשאת אותו על ידיהם. הם העלו אותו במעלית ושיכנו אותו בחדר הביטחון של הבניין. בניגוד להבטחתו של קדוש, העיר מת לפני שהספיקו לרכוב עליו. לא עזר גם העירוי שהעניק לו הווטרינר, שנענה להפצרותיהם של הילדים וטיפל בו בחינם.

כשלא טיפלו בחמורים ובעיזים, צפו בהמלטות של הפרות שהחזיקו הבדואים, ישנו באוהל שהקימו בשדות – שהיום עומדת עליהם שכונת רמת אביב ג' – או שיחקו כדורגל על הדשא ברחבה שבין הבניינים. השכן דיסקין לא אהב את הרעש שעוררו ויום אחד התייצב מולם עם כלביו האימתניים. לעזרתם של הילדים חש עבדאללה, ששמר על אחד הבניינים שנבנו והבריח את דיסקין. הילדים השלימו את המלאכה כשניקבו את ארבעת צמיגי מכוניתו של השכן. עבדאללה, למרבה האירוניה, היה גם זה שאימן את הילדים לקראת גיוסם לצבא.

ולסילביה היה קשה יותר מכולם. "הדירה בבניין המשותף עם המעלית הייתה מוזרה לי, והגינה הגדולה שלנו בפורטוגל הייתה חסרה לי. זו הייתה הרגשה מאוד מוזרה לפתוח חלון ולראות שאנחנו כל כך גבוהים. רק מראה הים שנשקף ממול הציל אותי. בפורטוגל היה לי הרבה יותר מרחב, הים היה במרחק הליכה קצר. פה הכל נראה לי סגור. לא אהבתי את הילדים, את הרעש וההמולה שהקימו. כשאמא אמרה לי שאנחנו נשארים בישראל, קיבלתי הלם. בעצם, אני אף פעם לא באמת התאקלמתי".

ולכל הקשיים נוספה הפרדה הקבועה מהאב, שהפתיעה גם את חבריהם החדשים של הילדים שלא שמעו על אנשים שעובדים בחו"ל. בכיתה של רפי הפיצו סיפור שלאבא שלו יש משפחה אחרת מעבר לים. הפרדות מהאב היו מאוד קשות לילדים. לפעמים התחננו בפניו שלא ייסע.

נתן היה כנראה זה ששילם את המחיר היקר מכולם מתוך דאגה שלמשפחתו לא יחסר דבר. כמו סילביה בתו, גם הוא לא באמת התאקלם בישראל. איך יכול היה להתאקלם אם מדי חודשיים שוב ארז ונסע לתקופות ארוכות? הוא התלונן על הרעש בארץ, על חוסר הנימוס, על כך שלא מאפשרים לאישה להיכנס קודם למעלית. "בפורטוגל זה לא היה ככה", פסק.

"המעברים היו מאוד חדים – או שנתן לא היה בבית, או שהוא היה בבית וניסה להתחבר מחדש לחיי המשפחה", אומרת סוניה. "בכל פעם הוא היה צריך להתאקלם שוב ולהשלים את הפער. גם לילדים, שכבר היו בגיל ההתבגרות, הניתוק הזה היה קשה. נתן הצליח רק באופן חלקי לבנות את היחסים איתם. לא פעם הוא הציע לי להצטרף אליו לנסיעותיו, לשנגחאי או להונג קונג ותמיד סירבתי. הרגשתי שילדיי, שנמצאים בגיל ההתבגרות, צריכים אותי לידם ושלא נכון לעזוב אותם. לכל היותר הסכמתי לנסוע עם נתן לחופשות קצרות באירופה, לאחר שהשארתי את הילדים עם מטפלת. אז אולי יש מקומות בעולם שפספסתי, אבל אני לא מצטערת על כך. החינוך של הילדים היה מאוד חשוב לי ותמיד הקפדתי שהבחירות שלי לא יפגעו בהם.

"גם על הבחירה שלי לעלות לארץ מעולם לא הצטערתי. למרות כל הקשיים, הרגשתי שסוף סוף אנחנו במקום שלנו, במדינה שלנו שבה אנחנו לא אנשים זרים. הרגשתי את זה במיוחד בשבתות ובחגים. הקפדתי על ארוחה משפחתית בליל שבת, שאחריה הילדים יצאו לבלות עם חבריהם. לאחר שההורים של נתן ואבא שלי ואסתר עלו לארץ, הם הצטרפו אלינו לארוחות. בשבתות נפגשנו עם איזק וגילה".

גם בארץ היו הכלבים חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה. הראשונה הייתה הפודל פריסקי. אחריה הגיעה ג'וי, כלבה גדולה ושחורה שמתה לאחר שאכלה רעל נגד עכברים שפוזר בגן השעשועים הסמוך לביתם. בתל ברוך הצטרפה הכלבה ג'יפסי לבלו, חתול לבן וכחול עיניים.

וכשנראה היה שהחיים נכנסו לתלם, הגיעה סוניה להחלטה שעכשיו הגיע גם תורה.