פרק שלישי: הפוגה בקובה
מוזיקה ברחובות, מנגו על מקל – ושירי ארץ ישראל
דוד הלפרן לא היה מוכן לעבור עוד מלחמה. בשנת 1941 אירופה כולה בערה. פולין, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג נכבשו על ידי הנאצים. איטליה הפשיסטית, בולגריה ורומניה הצטרפו למדינות הציר. ספרד בראשותו של הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו ופורטוגל של הדיקטטור אנטוניו דה אוליביירה סלזאר אומנם חתמו על ברית הניטרליות האיברית, אך איש – ובוודאי לא היהודים – לא היה יכול לשים את מבטחו בשני העריצים האלה.
פליטים שנמלטו מאימת הכובשים והגיעו לפורטוגל, בעיקר אומנים, סיפרו על זוועות המלחמה. הקהילה הקטנה בבית הכנסת בליסבון הלכה וגדלה בזכות יהודים מארצות אירופה שזרמו לפורטוגל והוסיפו את סיפוריהם. היהודים שוכנו בעיירות מחוץ לעיר, בעיקר בקלדש דה ריינה (Caldas da rainha). דודה ברניה, אחותו של דוד, התחתנה עם ג'וליוס (ג'ו) דרייבלט, יהודי מגרמניה שחולץ על ידי אחותו שגרה בפורטוגל. סיפורי הפליטים והדיווחים ברדיו על התקדמות המלחמה לא נתנו לדוד מנוח. כאביו לפניו החליט להמשיך בנדודים ולמלט את משפחתו הרחק מהסכנה.
ניסיונותיו לקבל ויזה לארה"ב נכשלו כיוון שפשה, אחותה הצעירה של אסתר, גרה באזור הכבוש של צרפת, בעיר Nogent. ארה"ב סירבה לאפשר לאזרחי השטחים הכבושים ולקרוביהם להיכנס לתחומה מחשש שירגלו עבור הגרמנים. המשפחה, כך פסק האב, תעבור לקובה, שהסכימה לתת להם ויזה. ממנה קיווה להגיע לארה"ב.
הרכוש נארז במהירות ונדחס בכ-20 מכולות. העסק המשגשג הופקד בידי שני שותפיו של דוד. סוניה בת ה-12 ואנה בת העשר נפרדו מחבריהן ובמיוחד מהשכנים הטובים, שותפיהן למשחקים, מיגל ופדרו. מרים הקטנה, ג'ינג'ית נמרצת ושובבה, הייתה בת ארבע בלבד ולא הבינה את המתרחש. "ידענו במעורפל שמתנהלת מלחמה בעולם", זוכרת סוניה. "אבא הסביר לנו שהנאצים כובשים את אירופה ושיש סכנה שיכבשו גם את פורטוגל. הוא אמר לנו שניסע לקובה ונחזור כשהמלחמה תסתיים. היה ברור שלא נישאר שם. ראינו את זה כהרפתקה".
בינואר 1941 עלו בנמל ליסבון על האונייה שלקחה אותם לחיים חדשים.
במשך שבועיים גמאה האונייה 7,000 קילומטר בדרכה לקובה, מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. סוניה ואנה חלקו תא אחד, מרים ישנה עם ההורים. בשעות האור ישבה סוניה על הסיפון, מהופנטת ממראה הים והגלים, ובלעה ספרים.
כשעגנו סוף סוף בקובה, נלקחו למחנה ההסגר Tiscornia, כנראה כדי לוודא שלא הביאו איתם מחלות במסעם הארוך. בני משפחת הלפרן, שהורגלו לבית רחב מידות עם משרתים שסיפקו את כל מחסורם, מצאו את עצמם בתור למקלחות הציבוריות. מהמחנה עברו לפנסיון וממנו לביתם הראשון בקובה, בית פרטי בן שתי קומות, מוקף גינה, ב-Almendares, פרבר מחוץ להוואנה. רחוב אחד בלבד הפריד בינם לחוף ים קסום. בין הסלעים בחוף נחפרו גומחות עם פתח צר, שבתוכן הסתתרו בריכות ענק מוגנות מכרישים. שנה לאחר מכן, החליפו את הבית הקטן בדירה בבניין בן ארבע קומות בשכונת ודאדו (Vedado) השקטה בהוואנה. סוניה נפרדה בצער מהצב שגידלה וקיפד את חייו בתאונה: היא חשבה שיהיה זה מעשה נבון לאפשר לו להשתזף על המעקה במרפסת.
מהר מאוד התאקלמו בקובה החמה, שברחובותיה התנגנה מוזיקה תמידית. עבור שתי הילדות הבוגרות היא הייתה כמו לונה-פארק של הפתעות. לראשונה בחייהן הורשו להסתובב לבד ברחובות וגילו את בית הקולנוע, את התירס, המנגו והגלידה.
"קובה הייתה שונה לחלוטין מהחיים שהכרנו. האווירה בה הייתה הרבה יותר חופשית, פתוחה ולבבית. היה לי מוזר שאנחנו יכולות להסתובב לנו סתם כך ברחובות ולנסוע לבדנו באוטובוסים הישנים, שנקראו 'גווה גווה'. בפורטוגל אף פעם לא הסתובבנו לבד. שם הלכנו באופן עצמאי רק לבית הספר. ליד ביתנו עבר מדי יום איש סיני עם עגלה, שמכר ירקות ופירות. היינו יורדות למטה כדי לראות מה הביא היום. אני זוכרת במיוחד את המנגו שקילף סביב מקל והגיש לנו. הוא מכר גם תירס טרי, שעבר טבילה קצרה במים רותחים. בכל קרן רחוב הייתה, לשמחתי, חנות גלידה".
על הספרדית השתלטו בקלות בעזרת שיעורים פרטיים. דודה ברניה, שהגיעה בעקבותיהם לקובה עם בעלה ג'ו וגרה לא הרחק מהם, התייצבה בביתם מדי שבוע כדי ללמד את הבנות צרפתית וגרמנית. דוד ואסתר חשבו שאי אפשר להסתפק במה שמלמדים בבית הספר, למרות שסוניה ואנה הלכו לבית הספר הפרטי "פיליפס", שרוב תלמידיו היו אמריקאים והלימודים בו התנהלו באנגלית.
"גם האווירה בבית הספר בקובה הייתה הרבה יותר חופשית ונינוחה. הוא היה שונה מאוד מבית הספר האנגלי הנוקשה בפורטוגל. אהבתי את הלימודים בבית הספר. היו בו מורים טובים, שידעו להסביר את החומר, כך שהתחלתי לחבב אפילו מתמטיקה, מקצוע שאף פעם לא הצטיינתי בו. נמשכתי להיסטוריה, במיוחד להיסטוריה של ארה"ב, ואהבתי כתמיד לקרוא – מ'אמיל והבלשים' ו'שלושת המוסקטרים' עד ל'נשים קטנות' ו'אנקת גבהים'. אהבתי את הלימודים גם בתיכון, 'Columbus high school' , שבו המורים ידעו להפוך כל דבר למעניין. הלימודים לא היו עול עבורי. גם הלימודים בתיכון התנהלו באנגלית. רוב התלמידים היו זרים, חלק גדול מהם יהודים כמונו".
מצבם הכלכלי הטוב אפשר להם לחיות ברווחה. דוד המשיך לשמור על עסקיו בפורטוגל בעזרת שותפיו שנשארו שם. למותרות נוסף עכשיו גם מקרר, שלא הכירו קודם. רק לחום הכבד התקשתה אסתר החולנית להתרגל.
קובה הייתה רק מקום מקלט, לא מדינה להתערות בה. הם לא חקרו אותה לעומק ולא הרחיקו בטיוליהם. בעיקר נסעו בעקבות מרחצאות חמים, שהקלו על כאביה של האם, וכך גילו את עיירת הנופש S.miguel De Los Banos. כל חבריהם היו יהודים כמוהם, שנדדו מאירופה לקובה. איתם שיחקו דוד ואסתר ברידג' ורמי, ועם גיסו ג'ו התווכח דוד סביב לוח השחמט. גם את בנותיהם ניסו ללמד משחקי קלפים, במיוחד לאחר ארוחות השבת, אבל סוניה לא אהבה את שעות המשחק האלה. מהר מאוד הפליגו מחשבותיה למקומות אחרים.
ב-1944 הפרה את שגרת חייהם החדשים סופת הוריקן, האופיינית לאזור. סוניה, שתקופה מסוימת חלמה להיות עיתונאית או רופאה כירורגית, תיעדה את האירוע הדרמטי ביומנה. "כשהודיעו שצריך להיערך לסופה, ההורים לקחו אותנו מבית הספר הביתה. אני זוכרת שדיברו שצפויות רוחות במהירות של יותר מ-220 קמ"ש. אנשים אגרו מזון בבתים. אבא שלי הוסיף להכנות גם ניסיון להגן על הבית באמצעות הפסנתר והספה, שהזזנו והעמדנו מול דלת הזכוכית של המרפסת. בלילה הדירה התמלאה במים שהציפו אותה מכל הפתחים. כל הלילה בילינו בניסיון לאסוף את המים עם הדליים, כשמסביב שורקות הרוחות. זה היה מפחיד מאוד. למחרת, כשהסופה נרגעה ויצאנו לרחוב, נדהמנו למראה ההרס שהותירה. כל הדקלים המלכותיים, הגבוהים, בשדרה קרסו, בתים היו הרוסים לאחר שהגגות והקומות העליונות שלהם התעופפו. במשך כמה ימים לא היה מים וחשמל, ובחנויות לא נותרו כמעט מצרכי מזון".
קובה הרחוקה הייתה המקום שבו גילו סוניה ואנה את זהותן היהודית והפכו לציוניות.
כ-11 אלף יהודים, מכל רחבי תבל, הגיעו לקובה במהלך מלחמת העולם השנייה ובנו קהילה חמה ומגובשת. משפחת הלפרן ביקרה יותר בבית הכנסת, בעיקר בחגים, ואירחה חברים יהודים לארוחות בביתה. "זו הייתה, למעשה, הפעם הראשונה שהיינו בחברת יהודים, ולראשונה שמענו יידיש. את השפה הגרמנית הכרתי מהבית, ואת היידיש לא הכרתי קודם. למדתי אותה משמיעה והבנתי הכל, אבל אף פעם לא דיברתי את השפה".
בתנועת "השומר הצעיר", שאליה הלכו עם חבריהן היהודים, גמעו בשקיקה את סיפורי המדריכים על ארץ ישראל, למדו לשיר "אנו באנו ארצה" ויצאו למחנות שבהם רכבו על סוסים ונטו אוהלים כהכנה לחיים בארץ היהודים. בתקופה מסוימת הלכו לתנועת "השומר הדתי", שגם בה דיברו על אהבת הארץ, אבל שמו את הדגש על היהדות והחגים.
"המדריכים ב'השומר הצעיר' ידעו לעורר בנו את האהבה לארץ ישראל דרך השירים והטיולים. כשהקמנו במחנה, לא הרחק מהוואנה, אוהלים ליד הנהר, אמרו לנו שייתכן שכך נגור בארץ במשך תקופה מסוימת. הם סיפרו לנו שבארץ ישראל, שהאקלים בה דומה לקובה – חם ויבש, אבל עם הרבה פחות גשם – צריך לעבוד את האדמה ולבנות קיבוצים, וזה הלהיב אותי. רציתי להגיע לארץ ישראל. הרגשתי שיהיה לי טוב בארץ הזאת, שהיא תהיה קרובה לליבי. העבודה הקשה שתיארו המדריכים לא הפחידה אותי, להפך. קיוויתי שאולי גם אלמד אומנות ב'בצלאל' בירושלים".
בפעולות הייתה צמודה לחברותיה מבלגיה – לאה, תיאה ובמיוחד לילי בירנבוים, חברתה הטובה ביותר. "היינו כמו אחיות, כל הזמן יחד. כשלא היינו בבית הספר או בתנועה, היינו אחת בביתה של השנייה, מדברות בלי סוף. המשכנו לשמור על קשר גם שנים רבות אחר כך, כשאני חזרתי לפורטוגל ולילי שבה לבלגיה. בארץ נפגשתי עם אחיה התאום, שלמה. אני זוכרת במיוחד מאותה תקופה גם את פאול מורגנשטיין וג'וש ספירה.
"החיים בקובה היו טובים יחסית, אבל ידענו שאנחנו זמניים במדינה הזאת. אף פעם לא חשבנו שנישאר לגור שם תמיד. אבי, שהיה ציוני, המשיך לדבר על כך שיום אחד עוד נעלה לארץ. אבא עקב ברדיו אחרי התקדמות המלחמה. הוא סיפר לנו מה קורה, על המהלכים של הגרמנים ועל אלה של בנות הברית. הוא מאוד דאג לאחיות שלו באירופה, לרשה ולברט. גם בין החברים דיברנו על המלחמה, בעיקר על מה שקורה ליהודים. עוד כשהיינו בקובה נודע לנו מה קורה במחנות ההשמדה. אני זוכרת שראינו בקולנוע סרט דוקומנטרי על כניסת האמריקאים למחנה השמדה וזה זעזע אותי קשות. עד היום קשה לי מאוד לראות סרטים על השואה ואני ממעטת לעשות זאת".
הרומן עם קובה הסתיים במהירות מייד עם תום מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. למרות שתמיד ידעה שהם רק תושבים ארעיים שם ושיום אחד ישובו לחיים שהשאירו מאחור, החלטתו של אביה לעזוב לאלתר, עוד לפני תום שנת הלימודים, הכתה את סוניה בתדהמה.
"מאוד כעסתי עליו וממש נקלעתי לדיכאון. היו חסרים לי מבחן אחד או שניים כדי לסיים את התיכון. ידעתי שבפורטוגל אצטרך להשלים בפורטוגזית את כל חומר הלימודים שהחמצתי בשנים שבהן לא למדתי שם. אבל גם ידעתי שאין כל טעם להתווכח עם אבי ולבקש ממנו להישאר לפחות עד סוף שנת הלימודים. הוא היה עקשן ולא חשב יותר מדי על האחרים סביבו. כשהוא החליט משהו, אי אפשר היה להתווכח איתו. בעזרת קשריו הוא קיבל ויזה חזרה לפורטוגל, ורצה לחזור כמה שיותר מהר.
"הפעם, בניגוד לנסיעה הקודמת, הפרדה הייתה קשה. לא הפרדה מקובה עצמה, אלא מהחברים, מהתנועה ומהחיים שהיו לי שם ונראו לי חשובים ומרתקים. החזרה לפורטוגל נראתה לי כמו נסיעה למקום לא תרבותי ולא מעניין". בקיץ 1945, ארבע שנים וחצי לאחר שהגיעו לקובה, נפרדו ממנה והפליגו לפילדלפיה, שבה לא הורשו לעזוב את גבולות הנמל, וממנה חזרו לפורטוגל.
ליהודי פורטוגל לא אירע דבר בשנות המלחמה. בדיעבד הייתה בריחתה של משפחת הלפרן לקובה מיותרת, אבל שמור לה מקום של כבוד בהיסטוריה המשפחתית, לפחות זו של סוניה. הימים במרכז אמריקה קבעו את המשך חייה.
"בקובה הפכתי לציונית. בה למדתי לאהוב את ארץ ישראל ובה גמלה בי ההחלטה שזו תהיה המדינה שלי, המדינה שבה אחיה. בכל מקום שבו גרנו תמיד הרגשתי שאנחנו זרים, לא שייכים, אפילו בגלל העובדה שהחגים שלנו היו אחרים מאלה של השכנים שלנו. כשעלינו לישראל, הרגשתי מייד שכל המקומות שבהם גרנו קודם לא היו הארץ שלי ועכשיו הגעתי, סוף סוף, הביתה. אני לא בטוחה שלאנשים שנולדו כאן יש את התחושה הזאת, תחושת בית אמיתית".
