פרק רביעי: הבן של סלומון והלנה מוצ'ניק
הרב שהגיע מפריז, השופט שנדד מוורשה – ופפאיטו הטוב שבא מטנג'יר
כשנפטר רב הקהילה היהודית בליסבון, יצאו נציגיה לתור בעולם אחר רב אחר. בבית הכנסת של עדת היראים בפריז, ב- Rue Cadet שברובע התשיעי, הלכו שבי אחרי קולו הערב של החזן שמואל מוצ'ניק. הוא התחנך אומנם על נוסח התפילות האשכנזי, אך כשלמד רבנות אימץ את הנוסח הספרדי, זה שאותו הכירו יהודי ליסבון. קהילתם, בניגוד לקהילות רבות אחרות באירופה, חיבקה לתוכה גם את יהודי ספרד וגם את יהודי אשכנז וכולם חיו יחד בשלום, אך בכל זאת היו הרוב בני האצולה הספרדית ונוסח התפילות שלהם הוא ששלט בבית הכנסת. בתמימותם שאלו הפורטוגזים את הרב בפריז אם יסכים לנדוד עם קולו הנפלא לליסבון. בתמימותו קיבל את בקשתם.
שמואל מוצ'ניק נולד בעיירה ברסלב במחוז ויניצה באוקראינה, והרחיק עד לפרנקפורט כדי ללמוד רבנות. לאחר לימודיו התחתן עם אתל וייסנישט מהעיר ברודי במחוז לבוב שבאוקראינה, שהייתה תחנה משמעותית בתולדות החסידות. בברודי נולדו לשמואל ואתל ילדיהם סלומון וז'ורז'ט. בעקבות עבודתו של האב נדדה המשפחה לפריז, בה נולדה בתם פאני, וממנה לליסבון, שבה נולדה הבת הצעירה אסתר. שמואל מוצ'ניק היה לא רק החזן והרב של הקהילה היהודית בליסבון, אלא גם מוהל ושוחט ומי שניהל את הקהילה ותיעד את קורותיה ביומנים, שבהם הקפיד לציין את זמני כניסת השבת ומועדי החגים.
גם משה גולדרייך נדד עם משפחתו, אבל לא בעקבות העבודה. הייתה זו האנטישמיות שפשטה בוורשה עירו שגרמה לו להחליט לעזוב. הוא עלה עם אשתו ליבה ושלושת ילדיהם – הבנות הלנה ואליס והבן אינסיו – על רכבת לאנטוורפן, שבה שהו תקופה והמשיכו ברכבת לליסבון. משם התכוונו להפליג לארגנטינה, אך אם המשפחה, ליבה, חלתה והחזירה את נשמתה לבורא. משה החליט שיישאר במקום שבו קבורה אהובתו. בוורשה עבד כעורך דין וכשופט, ועכשיו – בארץ ששפתה זרה לו – ניאלץ לחפש מקצוע אחר. הקהילה היהודית הפקידה בידיו את תפקיד גובה מיסי החבר. משה עבר מבית לבית, ומפאת הכבוד שרחשו לגובה המבוגר שהגיע מפולין, נאספו המיסים בקלות.
אליס והלנה, בנותיו היפהפיות של משה גולדרייך, בלטו בבית הכנסת "שערי תקווה" בזהוב שערן ובעיניהן הכחולות וסחררו את ראשי הגברים. כשסלומון מוצ'ניק, בכורם של שמואל ואתל, הבחין לראשונה בהלנה היפה, שהתפללה בעזרת הנשים, לא יכול היה להסיר ממנה את עיניו. זמן קצר אחר כך, ב-1929, עמדו מתחת לחופה. הלנה הייתה בת 18 בלבד.
את צעדיו הראשונים עשה הזוג הצעיר בבית הוריו של סלומון. שם נולד ב-23.3.1930 בנם הבכור, נתן. אחיו איזק כבר נולד בדירה ששכרו לעצמם. הסב, שמואל מוצ'ניק, מל את שני נכדיו. בילדותו חלה נתן בדלקת פרקים שפגעה בליבו והיה נתון בסכנת חיים. הרופא שטיפל בו הרים ידיים, אך רופאת ילדים יהודיה, ד"ר שרה בן-אוליאל, לא ויתרה והצילה את חייו. מאז שמרו במשפחה על נתן מכל משמר והורו לאיזק שלא להרגיז את אחיו הגדול.
אבל שני האחים לא היו זקוקים להוראה הזו: בילדותם, כמו גם בחייהם הבוגרים, היו מחוברים זה לזה בעבותות של אהבה ומעולם לא נקלעו למריבה או לוויכוח. את משפחת מוצ'ניק השלימו הבנות ליבה ואסתר, שנולדו שנים רבות לאחר הבנים – 15 שנים נמתחו בין נתן הבכור לבת הזקונים אסתר.
בביתם של סלומון והלנה מוצ'ניק גר גם אברהם ברוכאל, שכולם הכירו בשם פפאיטו ("סבא קטן"). הוא אומנם נקלע במקרה לחיי המשפחה – אבל הפך לחוליה משמעותית בה. פפאיטו, יהודי דתי, הגיע לליסבון מטנג'יר שבצפון מרוקו. במשפחה ידעו לספר, שבטנג'יר שידכו לו אישה, אך לאחר שנישאו גילה שהיא חולת נפש ונאלץ לאשפז אותה. כשהגיע לליסבון, חיפש פפאיטו מקום כשר לאכול בו. מסעדות כשרות לא היו בליסבון ומישהו יעץ לו ללכת לבית משפחת מוצ'ניק, ששמרה על המסורת והקפידה על הכשרות. פפאיטו שכר חדר בביתה הגדול של משפחת מוצ'ניק והפך לחלק בלתי נפרד ממנה.
"פפאיטו היה דמות משמעותית ביותר בילדותנו", זוכר איזק באהבה. "הוא לימד אותנו הכל – מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה ואנגלית. הוא שלט היטב בשפה, כי בצעירותו היה נציג אנגליה בבלגיה. כדיפלומט לשעבר זכה פעם בשנה לביקור רשמי של נציג השגרירות האנגלית בליסבון. באותו יום הוא לבש את מיטב בגדיו, ביקש גם מנתן וממני להתלבש יפה, ויחד קיבלנו את פניו של הנציג האנגלי. אהבנו מאוד את פפאיטו".
ולא פלא: פפאיטו היה גם זה שעמד לצידם של הבנים מול האם הטובה, שחינכה את ילדיה ביד נוקשה. כשהתעקשה שיסיימו את הארוחה עד תומה, הפציר בה בקולו הנעים: "Perdonales, hijita, que tienen la garganta estrecha" – "תסלחי להם, ילדונת, יש להם גרון צר". שנים רבות אחר כך, בארצו החדשה, הנציח נתן את פפאיטו האהוב וחלק לו את הכבוד שהיה ראוי לו כשנטע 100 עצים לזכרו ביער יתיר.
לסלומון מוצ'ניק הייתה חנות לכלי נגינה, וכל ילדיו התחנכו על אהבת המוזיקה. הוא לקח את ילדיו להופעות אופרה שהגיעו לליסבון, והם למדו לנגן בפסנתר אצל המורה הנערצת, גברת פצ'ניק שהגיעה מפולין ולימדה גם נערה אחרת לנגן, סוניה הלפרן שמה. ממש עוד מעט יצטלבו דרכיהם ונפשותיהם של אוהבי הנגינה. בתו הצעירה של שמואל, אסתר, התחתנה לימים עם ארנסט אברלה, שהגיע מבלגיה והפליא לנגן. אנשים נקבצו בחנות של סלומון מוצ'ניק רק כדי לשמוע את גיסו הווירטואוז, אבל גם נגינתו הנהדרת לא הצליחה לקדם את המכירות.
שמואל מוצ'ניק היה הראשון מבני המשפחה שעלה לארץ ישראל, כבר בשנת 1932, יחד עם אתל אשתו ובתם הצעירה אסתר. בעיתון "דואר היום" התפרסמה ב-25.4.1932 ידיעה שבישרה על עלייתו: "בא לירושלים על מנת להשתקע בה החזן מר שמואל צבי מוצ'ניק מפורטוגל. בשבת חול המועד פסח עבר לפני התיבה בבית הכנסת 'שירת ישראל' בלוויית המקהלה הקבועה שבבית כנסת זה". נראה שכבר אז לא דייקה התקשורת בדיווחיה, כי משפחת מוצ'ניק השתקעה דווקא ברחוב רוטשילד בתל אביב. מדי יום שישי הלך שמואל עם בתו לבקר את חברו הטוב, חיים נחמן ביאליק, שהיה כבר אז מגדולי המשוררים העבריים אך טרם זכה בתואר "המשורר הלאומי". רק כשנה וחצי הספיק שמואל מוצ'ניק לחיות בישראל עד שהכריעה אותו מחלת לב. בן 48 בלבד היה במותו ב-15.9.1933. הוא קבור בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, לא רחוק מקברו של ביאליק ידידו.
הקהילה היהודית בליסבון המשיכה להתגעגע למנהיגה הטוב. עוד שנים רבות לאחר עזיבתו של שמואל מוצ'ניק היו מי שאמרו לאיזק נכדו שישלחו אותו ללמוד רבנות בלונדון, כי קולו ערב כמו זה של סבו והוא יוכל לשמש חזן הקהילה. אבל לאיזק מוצ'ניק היו תוכניות אחרות. אחרי הכל, בידו הפקיד הסב גלויה שבה ניבא כי הוא זה שיביא את כל משפחתו לארץ. איזק מימש את חזונו של שמואל מוצ'ניק: בשנת 1955 עלה לארץ, וכבר בשנתו הראשונה בה הכיר את גילה, שהגיעה מברזיל, והקים איתה משפחה.
עוד 12 שנה יעברו עד שאחיו נתן ומשפחתו יצטרפו אליהם.
