פרק תשיעי: התחלות ופרידות
בית חדש, שבט צומח – וזיכרונות אבודים
הילדים גדלו – ואיתם גם האתגרים. תקופה מסוימת היו שלושת הילדים הבוגרים בצבא בו זמנית, וכששבו הביתה בסוף השבוע מכונת הכביסה לא הפסיקה לעבוד. כשהחליטו סוניה ונתן לעלות לארץ, ידעו שילדיהם ישרתו כאן בצבא, אבל לא ידעו על ימי החרדה והלילות ללא שינה שיביאו איתן המלחמות. במלחמת יום כיפור הייתה זו הדאגה לדני, ששירת מעבר לתעלה ובמשך תקופה ארוכה לא התקבל סימן חיים ממנו. במלחמת לבנון הראשונה דאגו לרפי, שלחם עם חטיבת גולני מעבר לגבול.
עם הזמן מצא כל אחד מהילדים את מקומו, והשבט המשיך להצמיח ענפים. דני, שנפגע בגבו במהלך הטירונות של סיירת שריון לאחר שנאלץ לסחוב חייל כבד משקל על אלונקה, סיים שירות צבאי בחיל החימוש. בתום השירות הצבאי, נסע לחו"ל למשך כמה חודשים ולמד לעבוד בבורסת היהלומים באנטוורפן ובלונדון. לאחר שובו ארצה, החל ללמוד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל עבד עם אביו, עד שהתקשה לחלק את הזמן בין ספסלי הפקולטה בירושלים למשרד בבורסה ברמת גן ובחר להתמקד בעסקים המצליחים. נתן נהנה מהעבודה המשותפת עם בנו, דור שלישי בעסק המשפחתי.
ב-12.6.1977, ביום הולדתו, התחתן דני עם חברתו ניצה טרנטו, ילידת איזמיר שבטורקיה. סוניה ונתן התיידדו מאוד עם הוריה של ניצה ומדי שבת נפגשו איתם ועם חבריהם בחוף הצוק. בגיל צעיר, בשנות ה-40 לחייהם, הפכו לסבים לענבל ואחריה ליעל. מדי פעם לקחו את הנכדות מהגן ומבית הספר לארוחת צהריים בביתם.
דני המשיך לעבוד עם אביו עד שנתן חלה, ואז פתח בקריירה שנייה, שמשלבת את אהבתו להיסטוריה ולגיאוגרפיה ואת יתרונו כדובר פורטוגזית, ולמד להיות מדריך טיולים. פעם בשבוע הוא מגיע לביקור בבוקר בביתה של אמו. יחד הם שותים קפה ומפטפטים, ולפעמים הוא גם נעזר בספריה על הארכיאולוגיה בארץ ישראל.
יעל, חובבת אומנות כסבתה, סיימה תואר שני באומנות באוניברסיטת תל אביב והיא עובדת כמעצבת עבור תוכניות טלוויזיה. ענבל למדה כלכלה באוניברסיטת בן-גוריון, שם הכירה את בעלה שי, עבדה במשך כמה שנים עם אביה – דור רביעי בעסק המשפחתי – והשלימה תואר שני במנהל עסקים. כשהיקף העבודה הצטמצם, הבינו שעדיף שתמצא את עתידה במקום אחר והיום אחראית ענבל על המכירות בחברה גדולה. ענבל ושי רייך הורים ליובל ולאיתי.
סוזי סיימה שירות במודיעין והתחתנה עם תומי שוגר. גם את שלושת נכדיה מסוזי – אייל, יואב וגלעד – פינקה סוניה בארוחות צהריים לאחר בית הספר. סוזי היא אומנית שציירה ופיסלה והציגה בכמה תערוכות. בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירת תכשיטים מחומרים מפתיעים, כמו עץ, ברזל ואלומיניום. במשך השנים נפרדה מבעלה והיום היא חיה באושר עם בן זוגה, צביקה ליברמן. לפני כמה שנים, התגלה כי היא חולה ב-PLS, מחלה נוירולוגית שמאופיינת בחולשת שרירים וגורמת לאי-יציבות, לנפילות ולשברים. "אבל המחלה לא שברה את אופייה", מעידה אמה. "היא חזקה מאוד ומטפלת בעצמה".
אייל, שנשוי להילה דנון, העשיר את סוניה ונתן בשני נינים נוספים, רוי ואלון. אייל סיים תואר ראשון בכלכלה ועוסק בנדל"ן. יואב התחתן עם אבישג והם גרים במילאנו, שם אבישג מסיימת את לימודי הרפואה, ויואב – שאוהב סוסים מילדתו – עובד בחוות סוסים ומשתתף בתחרויות רכיבה בינלאומיות. גלעד, שחזר בתשובה, התחתן עם אורנית. לגלעד יש קליניקה לרפואה אלטרנטיבית, ואורנית עובדת כגננת לחינוך מיוחד.
סילביה שירתה בפיקוד מרכז, קרוב לרמאללה. לאחר השירות הצבאי החלה לעבוד עם אביה. השכם בבוקר, לפני העבודה, נסעה לחווה ברשפון, כדי לטפל בסוס האהוב שלה ושל סוזי, קמארו, ולרכוב עליו. עד שיום אחד, בערב ראש השנה, סילביה נפלה מהסוס והוא דרך על רגלה ושבר לה את הקרסול. היא שכבה עם רגל מגובסת במשך שישה שבועות. לאחר שהחלימה, חזרה לרכוב. כשנפלה שוב מהסוס – הוא נבהל מכלב והעיף אותה קדימה – החליטה סילביה שלא תרכב יותר.
"זו הייתה נקודת משבר נוספת. סילביה הייתה מאוד קשורה לקמארו. במשך כל השנים המשכנו לחפש לה מרפא, בארץ ובחו"ל. תקופה מסוימת היא שהתה במרפאה בשווייץ, שבה טיפלו בה בשילוב של כמה שיטות, ועברה טיפולים גם בפריז. אבל אף אחד לא הצליח למצוא דרך לרפא אותה. הרופאה שטיפלה בה העריכה שסילביה תחיה עוד חמש שנים, לכל היותר.
"אין ספק שסילביה היא נס רפואי. אני מתפעלת מכוח הרצון העצום שלה, שמציל אותה בכל פעם מחדש. היא נחושה לרפא את עצמה ולנהל שגרת חיים. מדי בוקר היא יוצאת לטיול של חצי שעה ואחר כך, פעמיים ביום, היא עושה תרגילי התעמלות, מקפידה על תזונה בריאה ומאוזנת, קוראת הרבה ומטפלת בענייני הבית. אחיה, דני, סוזי ורפי, וגיסותיה גלית וניצה תמיד תמכו בה ועזרו לה להתגבר על כל הקשיים.
"המחלה של סילביה שינתה את החיים של כולנו. נתן לא אהב לשתף אחרים בדברים קשים, כך שלא דיברנו על זה עם אחרים, ולמעשה אפילו בינינו לא דיברנו מספיק על הבעיות. שנינו הבנו עם הזמן שזה לא תלוי בנו, שאין עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות למענה".
לאחר שירות צבאי בפלוגת העורב בחטיבת גולני, סיים רפי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני במנהל עסקים. הוא התחתן עם גלית אילן במרץ 1988, מספר חודשים בלבד לאחר שהכירו, ויחד עברו תשע שנים של ציפייה, טיפולי הפריה והריונות שלא צלחו עד שגאיה, בתם הבכורה, הפכה אותם בשנת 1997 להורים. שנתיים אחריה הגיעו לעולם התאומים אביגייל ובן. לאחר לימודיו עבד רפי בבנק, בחברה לייעוץ כלכלי ובהמשך עבד במשך כ-20 שנה בעסק המשפחתי. בשנים האחרונות היה שותף להקמה של חברה טכנולוגית ובה הוא עובד כיום. גלית היא אדריכלית פנים שעיצבה גם את ביתם החדש של חמיה. גאיה סיימה שירות צבאי בגלי צה"ל ולומדת תקשורת חזותית ב"שנקר", אביגייל סיימה שירות לאומי ולומדת עיצוב אופנה ב"שנקר", ובן סיים שירות לאומי בירושלים, בגן הבוטני, ולומד ריקוד בבי"ס בת"א.
ענפים חדשים נוספו, ודור המייסדים סיים את מסעו.
סלומון מוצ'ניק, אביו של נתן, סבל מבעיות לב ונפטר בתחילת שנת 1980, לפני שהגיע לגיל 80. הלנה נישאה שוב ליעקב, ולאחר שנפרדה ממנו עברה לגור בדיור מוגן ברמת השרון. באחרית ימיה סבלה מדמנציה והלכה ושקעה. "ביקרנו אותה מדי שבת בבוקר, עד שיום אחד היא כבר לא זיהתה אותי ואמרה לי: 'תודה שהסכמת להתחתן עם הבן שלי'. זה גרם לי צער רב והפסקתי לבוא לבקר אותה. היה לי קשה מדי להתמודד עם דעיכתה של האישה שאהבתי מאוד, שונה כל כך מהחמות המתוארת בסיפורים. אישה חמה, אוהבת, תמיד מוקפדת בהופעתה. מותה היה מכה קשה עבור בניה, נתן ואיזק".
ליבה ואסתר ביקרו בארץ כשהיו בנות 13 ו-11 יחד עם קבוצה של נערים יהודיים ממרסיי. בעקבות הביקור הזה חלמה ליבה על עלייה לישראל. בשנת 1963, כשהייתה בת 18, עלתה לארץ יחד עם אחותה אסתר בת ה-16. בחודשים הראשונים הן התגוררו בתל אביב ולמדו עברית באולפן, ובהמשך עבדו בקיבוצים. הנערות חשו בודדות כאן ולא התערו בחברה הישראלית, שאותה חוו כסגורה. כעבור שנתיים עברו לפריז, ללימודים בסורבון, וממנה חזרו לליסבון. אסתר מנהלת היום את המוזיאון לאומנות יהודית, שאמור להיפתח בשנים הקרובות. בינתיים היא עסוקה באיסוף חפצים למוזיאון ממשפחות יהודיות. ליבה עובדת כמתרגמת ספרים מעברית לפורטוגזית, ביניהם ספריהם של עמוס עוז ודויד גרוסמן. הן מגיעות לארץ פעמיים בשנה ומבקרות מדי יום את אחיהן החולים. בליסבון מתגוררים גם מרים, הצעירה בבנותיהם של יעקב ואסתר הלפרן, וילדיה מוריאל ופדרו.
24.3.1988 – בחתונה של גלית ורפי
בשנת 1986 פקד אסון כבד את המשפחה.
באמצע הלילה העירה שיחת טלפון את סוניה ונתן. איזק בישר להם שבנו דורון בן ה-24, נער מיוחד ורגיש שבמשפחה נקרא דורונצ'יק, נהרג בתאונת אופנוע בצומת שפירים. רפי, שלמד אז באוניברסיטה וגר בדירה עם שותף, היה חולה באותו לילה וישן בבית הוריו. מדי פעם התעורר משנתו, קודח מחום, וקיווה ששיחת הטלפון הזו הייתה חלום רע.
"נתן ואני נסענו מייד לבית של איזק וגילה בקיראון", מספרת סוניה. "הם היו הרוסים מכאב, לא הבינו איך האסון הזה נחת עליהם. לא היה לנו מה להגיד להם, יכולנו רק להיות שם לצידם וזה מה שעשינו. היינו תמיד קרובים מאוד לגילה ואיזק, והשתדלנו לתמוך בהם ככל יכולתנו. זה פרק כאוב מאוד בתולדות המשפחה. אין די מילים לתאר את האסון הזה".
דוד הלפרן היה איש עצמאי, סקרן, פעלתן וחד כתער עד שעצם את עיניו, מעט לפני יום הולדתו ה-102. הוא נפרד מאסתר ועבר לגור בדיור מוגן בכפר שמריהו. תמיד האמין שאם המזל האיר לו פנים ועסקיו עלו יפה, תפקידו לעזור לאחרים, והוא תרם לארגונים שונים, ביניהם קרן קיימת לישראל, מגן דוד אדום ורשת "אורט". דוד קרא עיתונים מדי יום, עקב אחר החדשות והקפיד להיות מעודכן במתרחש בעולם. כשהיה כבר בן 100 התחיל ללמוד מחשבים. בריאיון שנערך איתו באותה תקופה ופורסם ב"מעריב" הודה: "כל ענייני המחשב, אינטרנט, דואר אלקטרוני ופקס הומצאו ב-20 השנים האחרונות, כך שזה היה מעט מאוחר מדי בשבילי להשתלט על זה. עם זאת, אני עוקב אחר הדברים האלה, כי זה תחום מרתק ביותר".
באותו ריאיון סיפר על סדר יומו העמוס: "אני עובד קצת בכל יום, מקבל מכתבים, עונה למכתבים ועושה מה שעשיתי כל חיי בתחום התרומה לחברה. אני גם משחק ברידג' ושח שלוש פעמים בשבוע, קורא הרבה ספרים, רואה טלוויזיה, שומע מוזיקה, מטייל בחוץ והולך להרצאות. כשיש סרטים או קונצרטים אני לא מפספס. בני משפחה וחברים באים לבקר אותי ויש לי חברים מבין דיירי המועדון שאיתם אני נפגש ומנהל שיחות. מובן שלא עם כולם, כי יש בני 80 שסתם יושבים ואי אפשר לנהל איתם שיחה. לאחרונה מעניינים אותי גם ספרים על רוחניות. הם משעשעים אותי ואני מודה שחלקם גם מועילים לי. יש בהם עצות טובות איך לזכור שם שנשכח, מספר טלפון, או מפתחות וחפצים אבודים אחרים. זה גם עוזר לי לרפא בלי תרופות כל מיני מכאובים, כמו כאב ראש ושאר מצבי גוף לא נוחים. כנראה כשאדם מדבר עם התת-מודע שלו זה עוזר".
ביומו האחרון שהו בנותיו סוניה ואנה וחתנו נתן ליד מיטתו. בשעת לילה מאוחרת האיץ בהם דוד לחזור לביתם. לאחר שהלכו, אמר לרופא: "זהו, עכשיו הגיע הזמן שלי ללכת", סגר את עיניו ונדם.
בסוף שנות ה-90 הפכה השכונה השקטה ברמת אביב, שבה קבעו סוניה ונתן את ביתם הראשון בישראל, להומה ורועשת. הרחובות נמלאו אוטובוסים, שהפריעו לסוניה בלימודיה ובעבודתה. הם עברו לבית רחב מידות בתל ברוך, באותו רחוב שבו גר גם רפי עם משפחתו. הקרבה הייתה נעימה ונוחה לכולם. התאומים בן ואביגייל, שהיו אז פעוטות, ישנו לפעמים בסופי השבוע בבית הסבים. לפני השינה הקריאה להם סוניה את הספרים האהובים עליהם, על האריה שאהב תות ועל דג הזהב שהגשים משאלות. אם אחד מהם התעורר בבכי וביקש לחזור לביתו, עשה אביו את הדרך הקצרה בין שני הבתים והשיבו למיטתו.
נתן נענה להפצרותיו של שגריר פורטוגל באיטליה לכהן כקונסול כבוד של פורטוגל בישראל. עד שתיפתח שגרירות בארץ הוא שכר משרד, לא הרחק ממשרדו בבורסת היהלומים, וגילה גיסתו עבדה כמזכירת הקונסוליה. יחד ניפקו ויזות לאנשים שביקשו לבקר בפורטוגל ודאגו לעובדים מפורטוגל שהגיעו לארץ. במשך הזמן הקדיש יותר ויותר לתפקיד. "אני לא יודעת אם הוא אהב את התפקיד או ראה בו עול, אבל הוא היה אדם שאהב לעזור".
כשפרצה ב-1991 מלחמת המפרץ וטילים נחתו בישראל, פנתה ממשלת פורטוגל לנתן בבקשה שיסייע בחילוץ העובדים הפורטוגזים בנגב. בעזרתם של ילדיו ריכז את הפועלים ודאג להסעתם לגבול מצרים, לאחר שתיאם עם השגריר המצרי את המעבר. בפורטוגל העריכו מאוד את התגייסותו, וב-31.10.1991, בטקס מרגש בנוכחות בני משפחתו, הוענק לנתן אות הוקרה מממשלת פורטוגל.
במשך השנים חוו דני, סילביה ורפי את העבודה לצד אביהם בעסק המשפחתי שעבר מדור לדור – חוויה לא תמיד קלה, אבל מאתגרת ומלמדת. "אבא נתן לנו דוגמה אישית ליושר ללא פשרות", אומר דני. "הוא אמר לי: 'אם נתת למישהו הצעת מחיר, אתה לא יכול לסגת ממנה'. הוא היה חרדתי מאוד, במיוחד בנוגע לעסקים, לפעמים על גבול הפרנויה. היה לו יותר מדי חשוב מה חושבים עליו. הוא נפגע בקלות, לפעמים אפילו מטון דיבור שפירש כחוסר סבלנות. הוא עצמו היה מאוד סבלני לאחרים. אם מישהו היה זקוק לעזרתו או לעצתו, הסתגר איתו בחדר והקשיב לו. אנשים בענף מאוד העריכו אותו וכיבדו אותו. אבא היה שונה בהתייחסות שלו לבני אדם. לעומת יהלומנים אחרים, הוא מעולם לא התנשא על אף אחד ונתן כבוד לכל אדם".
כמה פעמים שבו בני המשפחה לפורטוגל, שנופיה, ריחותיה וטעמיה נושאים עבורם זיכרונות מתוקים של ילדות. בראש השנה 2011, כשזיכרונו של נתן כבר החל לבגוד בו, נסעו לטיול שורשים עם בני זוגם וילדיהם. לחבורה העליזה – 20 אנשים בסך הכל – הצטרפו גם האמהות של ניצה וגלית. הם התגוררו במלון מקסים על חוף הים, צפונית לליסבון. ליבה, אחותו של נתן, ביקרה אותם ושני האחים טיילו יחד בטבע המרהיב סביב המלון. באוטובוס ששכרו סיירו במחוזות ילדותם והגיעו גם לביתם באוייראז', שהפך לגן ילדים. לילדיהם הראו בהתרגשות איפה עמדו השערים, הקטן והגדול, ומתקן הטיפוס של סוזי. אלשנדרינו, חבר הילדות של דני שגר בבית שגבל בביתם, בדיוק הגיע גם הוא לביקור והשלים את החוויה המשפחתית המרגשת.
בבית הוריהם, בית שבו לא דיברו על כסף ועל רגשות, אבל תמיד היה בו זוג אוהב שהדגים זוגיות יפה ומכבדת, ספגו ילדיהם של סוניה ונתן ערכים של יושר, פשטות, צניעות וכבוד לכל אדם באשר הוא. מהוריהם למדו ללכת בעקבות ליבם וכישרונותיהם וגם להישאר יחד, מאוחדים ותומכים. בעיתות משבר, והשנים זימנו כמה כאלה, ידעו שיש להם על מי להישען ויש מי שייחלץ לעזרתם.
נתן המשיך לנסוע למשרד בבורסה ברמת גן, שממנו ניהל את הקשרים עם המשרדים בליסבון, פורטו ומדריד, עד שהתעייף מהנסיעות ובשנת 2011 החליט לעבוד מהבית. סוניה הבחינה, שחושיו כבר אינם חדים כבעבר. כשהתקשר יום אחד בדרכו הביתה ואמר לה שתעה בדרך, ובפעם אחרת עצר את האוטו מול רמזור ירוק וסירב להמשיך לנסוע מחשש שנהג יפתיע אותו מצד שמאל, הבינה שמשהו לא כשורה והלכה איתו לבדיקות. האבחנה הייתה ברורה וכואבת: אלצהיימר.
"בלית ברירה לקחו לו את רישיון הנהיגה, ונתן היה נסער מאוד. הכבוד שלו והביטחון העצמי נפגעו. לאט לאט מצבו הלך והידרדר. לפעמים אמר לי שהוא צריך להיפגש עם אמו, שממתינה לו במלון. כשהזכרתי לו שאמו נפטרה, אמר שהוא ראה אותה הבוקר. כשהתעורר בלילות, קם מהמיטה והחל להסתובב בבית. הקפדנו לנעול את הדלתות והחבאנו את המפתחות. מספר פעמים רפי ודני באו לישון בבית, כדי שאוכל לישון לילה שלם ברציפות. באחד הימים, כשישבתי עם נתן בסלון, הוא אמר לי שאשתו מחכה לו והוא צריך ללכת לחפש אותה. כשאמרתי לו שאני אשתו, הוא לא האמין וטען שאני רק בעלת הבית. קראתי לרפי, שיצא לטייל איתו בין הבתים והסביר לו שזה הבית שלו ובו אשתו מחכה לו. בכל פעם שנתן היה אומר שהוא רוצה לפגוש את אשתו, קראתי לרפי, שהציל אותי.
"ידעתי שהבית כבר לא מתאים לנתן ושהוא צריך לעבור למקום אחר, אבל היה לי קשה מאוד להוציא אותו מהבית. עד שיום אחד נתן קם מהכיסא ואמר שהוא רוצה ללכת לפגוש את אמו. סירבתי ללכת איתו. הוא הלך למטבח שבקושי הכיר – הוא אפילו לא ידע היכן מונחות הכפיות – לקח סכין גדול ואמר שיהרוג את עצמו. הייתי מבוהלת. מעולם בחיי לא פחדתי כך. הצלחתי להוציא את הסכין מידו והזעקתי את רפי. הבנתי שהחיים עם נתן בבית הפכו לבלתי אפשריים, עבורי וגם עבור סילביה, ושיהיה לו בטוח יותר במקום שמתאים לו".
בספטמבר 2014 לקחו רפי ודני את אביהם לדיור מוגן "משען", לא הרחק מביתו. "הפרדה וההסתגלות לא היו קלים לו ולנו. במשך הרבה זמן הוא התקומם, אמר שהוא רוצה לחזור הביתה והאשים אותי שבגללי הוא שם. לפעמים אפילו התנהג בצורה אלימה. באחד הערבים, כשנפרדתי ממנו, אמר שהוא ידפוק את ראשו בקיר, כי הוא לא רוצה לחיות יותר. המטפלת ואני אחזנו בו בכוח. עד היום הוא חזק מאוד בגופו. בהתחלה לקחנו אותו לחגים המשפחתיים, עד שהפסקנו כי הוא כבר לא זיהה את האנשים ולא נהנה. גם אם הוא לא מזהה את ילדיו, נשיקותיהם נעימות לו, והמטפלת שלו מספרת שהוא שמח יותר בימים שהם מבקרים אותו. אותי הוא מזהה רק כשאני יושבת לידו, מחזיקה בידו ומדברת איתו בפורטוגזית. זו השפה היחידה שהוא זוכר. כשמישהו שאל אותי לשלומו של נתן, אמרתי לו שהוא כמו קונכייה יפה וריקה לגמרי. כל מה שהיה בפנים נעלם ואיננו".
