פרק שני: ילדות בפורטוגל
בית על יד הים, חופשות קסומות בהרים – ואגדות לפני השינה
את אכזבתו על כך שלא זכה לבנים ביטא דוד הלפרן בדרישה הבלתי מתפשרת משלוש בנותיו לנהוג באיפוק, לא להתפנק ולא להתלונן. אחרי הכל, כך דרש גם מעצמו.
דוד, איש ספר סקרן שהקדים את זמנו בעיסוק באיכות הסביבה וברפואה אלטרנטיבית, השתייך לאסכולת הסטואית, אסכולה פילוסופית יוונית-רומית. מאמיניה, הסטואיקנים, דגלו בחיזוק האופי הטוב והחוסן הנפשי ובעמידה איתנה גם במצבים קשים. דוד חיפש בספריו אחר תרופות טבעיות, התמיד בתרגילי ראייה שלמד בעצמו כדי שלא יזדקק למשקפיים, וכשהרופא אמר שהאוויר בעיר מזיק לבריאותה של אשתו החולנית, הבין שעליו להתקרב לטבע.
עוד לפני לידתה של אנה עזבה המשפחה את ליסבון ועברה לבית גדול באזור בנפיקה, שהיום הוא רובע בחלק הצפון-מערבי של העיר. בחצר הבית היו גינת ירקות, שיחי קקטוס שטיפחה אסתר ועצים גדולים, שמהם קטפה סוניה אגוזים ירוקים שטרם הבשילו והיו חלביים מבפנים. אבל דוד חיפש מקום כפרי עוד יתר, קרוב לים. כך הגיעו לעיירה קרקבלוש, פנינת טבע במרחק 20 דקות בלבד מהעיר, שהיום נחשבת, בזכות חוף הים הנהדר, לעיירת נופש שאהובה על מטיילים.
זו הייתה עיירה קטנה עם סניף דואר אחד, ממש מול ביתם, חנות צעצועים ועיתונים בדרך אל הים וחנות מכולת קרובה יותר – באחת פינקו מדי פעם את הבנות במתנות, ובשנייה הרשו להן לרכוש ממתקים – וכנסייה שכף רגלם, היהודים היחידים בעיירה, לא דרכה בה. רכבת חשמלית חיברה בין עיירות החוף והסתיימה בקשקאיש היפה. גרם מדרגות הוביל לביתה של משפחת הלפרן, בית מרובע ורחב מידות, שכל חדריו פנו למרכזו ולחצר הגדולה. לעצים הרבים ולשיחי הקקטוס נוסף עתה גם לול תרנגולות, שלמגינת ליבן של הילדות נשלפה ממנו מדי פעם תרנגולת ועשתה את דרכה אל שולחן האוכל. בחצר התרוצץ גם הכלב המשפחתי הגדול, מסוג שפרד. דוד תמיד אמר, שכשלא ידע איפה סוניה, חיפש אחר הכלב שהלך אחריה כצל ושמר עליה בנאמנות.
החיבור בין האב הסטואי לאם המופנמת, שהתחנכה על ברכי המסורת האנגלית, הוליד בית קשוח במידה, נטול שיחות נפש, אך גם כזה שבו חשו הבנות מוגנות ואהובות. "הייתה לנו ילדות שמחה בזכות האווירה הנוחה והבית הכפרי והיפה", אומרת סוניה. "ההורים אולי היו קשוחים, אך גם חמים ומפנקים בדרכם, לא שונים בהרבה מהורים אחרים באותה תקופה".
במעט הזמן הפנוי שנותר להן לאחר שעות הלימודים הרבות והעמידה במטלות הנוספות, אהבו הבנות לשוטט במסדרונות הרחבים של הבית, שיחקו בחדר המשחקים שבו גם אכלו במהלך השבוע והתרוצצו בחצר הגדולה עם בני השכנים, ג'וזה מיגל ופדרו רמוס, שאביהם היו שותפו לעסק של דוד. לימים הפך מיגל לרופא ילדים וטיפל בילדיה של סוניה. השנתיים שהפרידו בין אנה לסוניה קשרו קשר מיוחד בין האחיות, השונות כל כך זו מזו, שלא נפרם עד עצם היום הזה.
"אנה יותר נינוחה ממני, אבל גם חברותית ופטפטנית יותר ממני. בניגוד אליה, אני מופנמת כאמי. כילדה הייתי יותר פעילה ממנה. אהבתי הרפתקאות ואהבתי לטפס על העצים בחצר. באחד הימים, כששיחקנו בחצר, נפלתי לאחור על הקקטוסים של אמי, שהקיפו את הבריכה שבה נאגרו מי ההשקיה. אמי ואחת המשרתות שעבדו בביתנו ניסו לשלוף את הקוצים שננעצו עמוק בצווארי, אבל לא הצליחו להוציא את כולם. הם לקחו אותי לבית המרקחת, שם המשיך הרוקח במלאכה ובעזרת פינצטה שלף קוץ אחר קוץ. סבלתי מכאבי תופת".
בזיכרונות הילדות הכואבים גם מתויקת התקופה שבה סבלה מהיפוגליקמיה, מצב של תת סוכר בדם. כמה פעמים בשבוע נלקחה סוניה לביתו של רופא העיירה, שניצב בראש גרם מדרגות תלולות, שם קיבלה זריקות כואבות בבטן וחוברה לאינפוזיה. הפיצוי היה ההיעדרות הארוכה מבית הספר וכמות הממתקים הגדולה שהורשתה לאכול.
סוניה ואנה חלקו חדר משותף, שבו השכיבה אותן האם לישון לאחר שקראה להן אגדות אנגליות. כמוה אהבו שתי הילדות ספרים והמשיכו לקרוא גם לאחר שעזבה את החדר. סוניה אהבה במיוחד את ספריו של צ'רלס דיקנס. הילדה – שפחדה מצלליות, מרעשים פתאומיים ומקול הזיקוקים הפופולריים בפורטוגל, שהאירו את השמיים לעיתים תכופות – התקשתה להירדם והתחפרה תחת הסדין.
ביום ההולדת הניחה פיה טובה מתנה ליד המיטה, שקיבלה את פני הבנות כשפתחו את עיניהן בבוקר. עד היום זוכרת סוניה את קופסת הצבעים העגולה, שבה נחו, בססגוניות משמחת, צבעי מים. "זו הייתה אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיי. תמיד אהבתי ליצור דברים עם הידיים, ויותר מכל אהבתי לצייר, בעיקר בטבע. ציירתי במיוחד פרחים". מתנת יום הולדת נפלאה אחרת הייתה מצלמת קודאק קטנה, שהפכה לבת לווייתה הקבועה. לתפריט היומי נוסף ביום ההולדת גם סלט טונה עם תפוחי אדמה, המנה האהובה ביותר על סוניה בבית הספר. אסתר אולי לא הרבתה לדבר, אבל בזכות עיניה הבוחנות ורגישותה היטיבה להכיר את בנותיה.
עם מצלמתה החדשה הנציחה סוניה את הבילויים המשפחתיים בטבע ואת חגיגת הקרנבל ברחובות ליסבון. לבושות בתחפושות, כמו בגדים רקומים של תושבי צפון פורטוגל, הביטו הילדות בהשתאות בתהלוכה הצבעונית והרעשנית, רכובה על גבי כרכרות, שעברה ברחובות וממנה הושלך קונפטי על הקהל הרב שגדש את העיר. בתקופת הקרנבל ערכו דוד ואסתר מסיבה גדולה בביתם. הילדות הורשו להישאר זמן מה בנשף השמח, שבמהלכו רקדו האורחים המחופשים לאורך הפרוזדור לקול הצלילים שעלו מהפטפון. מסיבה גדולה נוספת, שמחה לא פחות, נערכה בבית גם ביום האחרון של השנה האזרחית.
בסופי השבוע התכנסה המשפחה סביב השולחן בחדר האוכל הגדול. שתי המשרתות שעבדו בבית – אנה מריה שבישלה ופלמירה שניקתה – הגישו להם את האוכל. אנה מריה ופלמירה היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה: הכללים בבית משפחת הלפרן היו ברורים: אסור לקום מהשולחן עד שכולם מסיימים לאכול, וצריך לסיים מהצלחת, כי יש ילדים רעבים בעולם, גם אם בצלחת הוגש כבד עגל, שסוניה תיעבה במיוחד. "זה בריא ונותן אנרגיה לגוף", העיד האב על הכבד האדמדם. בימי שישי, כמנהג שכניהם הגויים שלא אכלו בשר באותו יום, הסתפקו בדג בקלה יבשושי. אסתר עצמה כמעט לא בישלה, אבל הפליאה לאפות עוגות שוקולד, קפה ושיש, שבתה למדה ממנה להכינן.
בשבתות בילו בתנועת "הצופים", שפעלה בבית הספר, למדו שחייה בבריכה ולפעמים נסעו ברכבת לעיר הגדולה, כדי לבקר את האב במשרדו ולפקוד את הקונדיטוריה המשובחת שעמדה בפתח הבניין ברחוב אוגוסטה. ברחוב הזה, שעם השנים הוסב למדרחוב, נבנה בניין ענק דמוי אוהל במיוחד עבור מופעי הקרקס שהגיעו מדי פעם לעיר. "אהבתי את המופעים האלה, עם הפילים, האריות והליצנים, אבל לא אהבתי את החלק של הלוליינים. במשך כל המופע הייתי במתח מהפחד שייפלו".
עם מכונית הפורד השחורה של דוד נסעו לחוף הים. מהר מאוד התרגלו, כמו האב, לטבול במימיו הקרים והסוערים של האוקיינוס האטלנטי. בחופשות הרחיקו עם המכונית צפונה, לנוף הירוק המנוקד בעיירות קטנות, לחופי הדייגים בדרום או לאתרים עם מרחצאות חמים, שהועילו לבריאותה של אסתר. בבוקר השכימה קום, כדי לשתות מהמים המיוחדים, כיוון שהאמינה שהם מסייעים למערכת העיכול הבעייתית שלה. "היינו באביירו ((Aveiro, העיר הצפונית שבזכות התעלות שחוצות אותה נקראת 'ונציה של פורטוגל', בפורטו היפה וברכס ההרים הצפוני סרה דה אסטרלה (Serra De Estrela), שם היה פנסיון קטן שאמי קראה לו 'הפנסיון של מר גמל', כשם בעל המקום, וזה מאוד הצחיק אותנו. כשהגישו לה חלב, היא אמרה 'זה החלב של הגמל'. אהבנו לטייל עם אבא ביער, או לשחק איתו ב'רינג' – משחק שבו היינו צריכים להשחיל טבעת עגולה מגומי, עם חור במרכזה, על מקלות. בחופשות האלה ההורים היו הרבה יותר נינוחים. זה היה זמן משפחתי נפלא".
דוד ואסתר הקפידו מאוד על חינוך בנותיהן. בגיל שש נשלחו, כל אחת בתורה, לבית הספר האנגלי המשובח "St. Julian's School" , שבו ילמדו לימים גם ילדיה של סוניה. בית הספר נוסד רק כמה שנים קודם לכן, בשנת 1932, על ידי צוות אנגלי שגם ניהל אותו. סוניה דיוושה אליו באופניים, וכשהגיע תורה של אנה לפקוד את בית הספר, הרכיבה אותה על אופניה.
בבניינים המרשימים, שהוקפו במדשאות ירוקות ובמגרשי טניס, למדו באנגלית ותחת משמעת קפדנית היסטוריה, מתמטיקה, גיאוגרפיה וספרות. בצהריים הסבו כל התלמידים סביב שולחנות ארוכים בחדר האוכל הגדול וזכו לארוחה חמה שהוגשה להם. מדי יום התקיימו שיעורי ספורט – משחקי טניס, הקפות והוקי שסוניה אהבה במיוחד – ופעם בשנה הוזמנו ההורים להשתתף ביום ספורט היתולי, שבו קיפצו עם ילדיהם בתוך שקים או רצו מצד לצד כשבפיהם כף ועליה ביצה קשה.
הלימודים נמשכו גם בבית, בשעות אחר הצהריים. פעם בשבוע הגיעה מורה פרטית לפורטוגזית, פעם בשבוע לימדה הדודה ברניה את הילדות לפטפט בגרמנית, ועוד יום הוקדש לרב הקהילה, שהגיע במיוחד מליסבון כדי ללמד אותן עברית.
למרות שהיו המשפחה היהודית היחידה בעיירה, ידעו היטב שהם יהודים. בפסח הורדו הכלים המיוחדים מהארונות הגבוהים, הילדות עקבו בהתרגשות אחר האב שגישש עם הנר ברחבי הבית בחיפושים אחרי חמץ אסור, ובערב החג ערכו סדר כהלכתו. לפעמים השתתפו בו גם ברניה וברט, אחיותיו של דוד שהגיעו עם השנים לפורטוגל, ואפילו השכנים הטובים, משפחת רמוס. יחד אכלו כולם את כדורי הקניידלך במרק ואת הגפילטע פיש שהכינה אסתר, שמתכונו נדד גם הוא ברחבי תבל – מרוסיה לבלגיה, ממנה לאנגליה ועתה לשולחן בפורטוגל. בחנוכה הדליקו חנוכייה וזללו סופגניות, אבל גם הלכו לחגוג בבית השכנים שבמרכזו עמד עץ אשוח. "ההורים הדגישו שאנחנו שונים מאחרים, שיש לנו חגים משלנו".
לפעמים, בראש השנה ובפסח, נסעו לבית הכנסת "שערי תקווה" בליסבון, כדי להשתתף בתפילות. בית הכנסת היפה, שנבנה בשנת 1904, היה הראשון שנבנה בעיר מאז 1496, השנה שבה גורשו יהודי פורטוגל. עד לבנייתו התפללו יהודי העיר בבתים פרטיים. בית הכנסת נבנה בתוך גן מוקף חומה וחזיתו לא פונה אל הרחוב, כיוון שהקהילה היהודית העדיפה להצניע אותו. היא לא רצתה להסתבך עם אנטישמים או עם הרשויות – בפורטוגל, כמו בארצות אחרות באירופה, אסר החוק בעבר לבנות מבני דת שאינם קתוליים כשחזיתם פונה לרחוב.
"לא הכרנו את הקהילה היהודית וגם לא ילדים יהודים אחרים, אבל ידענו שאנחנו שונים משכנינו. ההורים שלי דיברו ביניהם גרמנית, כי חשבו שכך יוכלו להסתיר מאיתנו סודות, למרות שמהר מאוד הבנו מה הם מדברים, וגם דיברו אנגלית. היה חשוב להם מאוד שאנחנו נשלוט היטב בשפה. 'יום אחד עוד נעלה לישראל', אמרו, 'ופורטוגזית היא לא שפה נפוצה'. לא כל כך הבנו את התוכנית המעורפלת, אבל הבנו שצריך לדעת אנגלית. בדיעבד אני יודעת, שהם חזו את העתיד".
דוד ואסתר אולי לא ידעו בדיוק מהו העתיד הזה שאותו חזו, אבל כשהשמיים התקדרו, היו מוכנים לו היטב ושבו לנדוד. ימי התום בפורטוגל הגיעו לקיצם.
