פרק שמיני: דוקטור לאומנות
אלים ומלכות, דרמות ופסיפסים – ואישה עם שלושה תארים
תמיד נמשכה לצבע ולאומנות. בליסבון יצאה פעם בשבוע למרחבים, מלווה במורה פרטית שלימדה אותה לשים לב לפרטים ולהנציח אותם בשמן ובפחם. תמונות הנוף בפורטוגל שציירה אז – צוקים מזדקרים מול ים סוער – מעטרות היום את קירות ביתה בתל אביב. במקביל שמעה הרצאות על ציור ופיסול במכון לאומנויות יפות בליסבון. אבל כשעלתה לארץ חשבה סוניה שלא יהיה לה זמן לכל זה, ושממילא כבר לא תהיה ציירת מפורסמת, והשאירה מאחור את הבדים והצבעים.
לאט ובהדרגה חזרה לאהבת האומנות, לא משערת בנפשה שתהפוך את התחביב למקצוע. אישה כמעט בת 40, אם לארבעה, שלא למדה קודם במוסד אקדמי וששפה חדשה מתגלגלת על שפתיה, עשתה את הלא ייאמן והפכה לד"ר סוניה מוצ'ניק, מרצה אהובה ומוערכת לאומנות קלאסית, שמחקריה מפורסמים בעולם.
"בהתחלה רציתי ללמוד משהו בצורה קלה, בלי חובות, שלא יגרום לי להזניח את הבית והילדים. חשבתי שזה ימלא לי את הזמן שנתן לא בארץ. התחלתי כשומעת חופשית בפקולטה לאומנות באוניברסיטת תל אביב. אחר כך נרשמתי כתלמידה שלא מן המניין בחוג לתולדות האומנות וללימודים קלאסיים. כשהחוג קיבל מעמד רשמי, נרשמתי כסטודנטית והוספתי יותר שיעורים. כדי להספיק הכל, התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר, הרבה לפני כולם, והכנתי לילדים ארוחה שתחכה להם עם שובם מבית הספר הביתה, לפי תפריט שבועי קבוע. פעם בשבוע הייתה לי עזרה בבית, והילדים עזרו על פי תורנויות. השארתי לעצמי כמה שפחות עבודה בבית, כדי שיהיה לי זמן להקדיש ללימודים. בתקופה ההיא, כשעדיין לא היה אינטרנט, נאלצתי לבלות שעות רבות בספרייה.
"כמעט כל הסטודנטים שלמדו איתי היו צעירים ממני. מעטים היו בגילי. בפקולטה לאומנות מצאתי לי חברה חדשה, קרלה גומז דה-סילבה. היא הגיעה לישראל מאיטליה בגיל צעיר והייתה אישה מעניינת מאוד, שפרשה מצבא קבע, עבדה כמדריכת טיולים וידעה הרבה על הארץ. למדנו ביחד, כתבנו מאמרים יחד והתכוננו יחד לבחינות. לאט לאט קרלה הפכה לחלק מהמשפחה שלנו. לא הייתה לה משפחה כאן והיא אהבה מאוד את המשפחה שלי.
"אהבתי מאוד ללמוד על אומנות יוון ורומא. תחילה חשבתי שאתמחה בימי הביניים, כיוון שמאוד נהניתי מהשיעורים של פרופ' נורית כנען, שהייתה מומחית לימי הביניים ותקופה מסוימת גם הייתה ראש החוג לתולדות האומנות. בשלב מסוים, לאחר שסיימתי תואר ראשון, אחד המרצים שלי, פרופ' אשר עובדיה, פנה אליי ושאל אותי אם אני מעוניינת להיות מתרגלת בלימודי אומנות יוון. זו הייתה מחמאה גדולה מאוד עבורי, אבל חששתי. אמרתי לו שאני לא בקיאה מספיק בחומר, והוא ענה: 'אז תלמדי'. החלטתי לנסות. בעזרת שתי חברות שעזרו לי להתכונן – רבקה גרשט, המרצה שלימדה את המבוא, ויהודית טורנהים, שלימדה אומנות יוון ורומא, הפכתי למתרגלת ולאט לאט התמחיתי באומנות הקלאסית. נהניתי ללמד – נהניתי מהמגע עם הסטודנטים, ואני חושבת שהייתי מתרגלת לא רעה – אבל אף פעם לא נהניתי לחבר בחינות ולבדוק אותן.
"במקביל למדתי לתואר שני בתולדות האומנות ואומנות קלאסית. הנושאים האלה משכו אותי, כי ראיתי בהם את השורש שממנו פרחו כל האומנויות והתקופות האחרות, שלפעמים הוזנחו. כדי להבין את היצירות של סזאן, לדוגמה, צריך להכיר את מה שהיה בתקופה הקלאסית. בשיעורים שלי תמיד ציינתי את העובדה הזאת, שבלי השורש והבסיס אי אפשר להבין מאיפה הכל צמח".
אבן דרך נוספת בקריירה שלה הונחה בעקבות עבודת סמינר שכתבה בחוג של פרופ' עובדיה על אורפאוס, דמות מיתולוגית בעלת כוחות על-אנושיים. תמונתו מנגן בכינור, כשכל החיות המהופנטות מנגינתו נאספות סביבו, הונצחה בתמונות ובפסיפסים ברחבי העולם, ואף בפסיפס שהיה בעבר בקפלה בירושלים עד שנלקח משם על ידי הטורקים והיום הוא מוצג במוזיאון באיסטנבול. כשאשתו של אורפאוס, אאורידיקה, מתה מהכשת נחש, אמרו לו שיוכל להחזירה לחיים אם יבקר באדס, בגיהינום, יאחז בידה ויעלה אותה מהשאול, כשבמשך כל הדרך אסור לו להביט בה. אורפאוס עשה כך, אך כשהגיע כמעט עד פני האדמה, סובב את ראשו כדי לראות את אשתו והיא נפלה שוב לשאול. בסופו של דבר היה זה חברו שהפך לאל, הרקלס, שהעלה את אאורידיקה מהשאול והשיב אותה לארץ, שם חיה כצל.
פרופ' עובדיה הצטרף לעבודתה של סוניה ויחד הפכו את סיפורו של אורפאוס לסמל לחיים שאחרי המוות. המאמר התפרסם בכתב העת של החוג, שהם היו חלק מהמערכת שלו, והיה יריית הפתיחה בעבודתם המשותפת שנמשכת עד היום. במשך השנים כתבו ספר על אלוהות ועבודת אלילים בתקופה הרומית, והיום הם כותבים על הדקאפוליס, עשר הערים החשובות של האימפריה הרומית, שהיו ממוקמות בעבר הירדן המזרחי. "זה מאתגר מאוד לעבוד יחד. כל אחד מאיתנו כותב לחוד, ואחר כך – בעקבות שיחה שבה כל אחד מביא הוכחות וטיעונים לדעתו – אנחנו מגיעים למכנה משותף ועושים סינתזה ממה שכתבנו".
עם חבריה לחוג נסעה סוניה לטיולים בטורקיה ובמצרים – הם היו הקבוצה הראשונה שיצאה מישראל למצרים לאחר חתימת הסכם השלום. סוניה חזרה למצרים עוד כמה פעמים עם חברתה קרלה בעקבות עבודתן המשותפת, יחד עם פרופ' עובדיה, על עבודות אומנות במנזר נידח בארץ הפירמידות.
אחרי כמה שנים כמתרגלת הפכה סוניה גם למרצה ולימדה על הנשים האימפריאליות באומנות – השוואה בין מה שהיה ידוע עליהן לבין ההופעה שלהן באומנות ובדרמה. "הבאתי כמה דרמות של מחזאים יווניים חשובים, כמו אוריפידס וסופוקלס, ושל מחזאים רומיים ועשיתי השוואה בין מה שנכתב למה שהופיע באומנות. זה היה אתגר גדול, לבנות את השיעורים בתקופת טרום האינטרנט. הייתי צריכה לקרוא הרבה, לחפש שקופיות בספרייה או להפוך תמונות מספרים לשקופיות. לפעמים הכנתי שיעור בעברית ומעל זה כתבתי כמה מילים באנגלית, כדי שלא אשכח. במשך השנים פגשתי סטודנטים שלמדו אצלי והם אמרו לי שמאוד נהנו מהשיעורים שלי, שהיוו אתגר עבורם. זה נתן לי הרגשה טובה.
"נהניתי מאוד ללמוד וללמד. החיים שלי היו מאוד מלאים. נתן ממילא לא אהב לבלות – הוא העדיף לקרוא ספר או לשמוע מוזיקה בבית – כך שאני יכולתי להקדיש זמן לעולם שלי. אני אוהבת מאוד את הסיפורים המיתולוגיים, את איסוף המקורות ואת הביטוי האומנותי של הדברים. המשפחה פרגנה לי ולטקסי הסיום שלי התייצבה בהרכב מלא. נתן התלונן שאני עסוקה מדי ולא מקדישה לו די תשומת לב, אבל הוא היה גאה מאוד והתרגש מאוד כשקיבלתי את התואר".
וכאילו לא די בכל מה שכבר השיגה, החליטה להמשיך גם לתואר שלישי. "פרופ' עובדיה שאל אותי פעם למה אני צריכה לעשות דוקטורט. אמרתי לו שאני רוצה לסיים כמו שצריך. אני מאמינה שצריך לעשות את הדברים עד הסוף ולהתאמץ ככל שנדרש כדי להשיג את המטרה".
עבודת הדוקטורט שלה התמקדה באלקסטיס ופדרה, שתי מלכות יווניות וגיבורות דרמות של אוריפידס, שהיו הפוכות זו מזו. אלקסטיס הסכימה להקריב את עצמה למען בעלה אדמטוס והייתה לסמל למסירות. פדרה, שהתאבדה לאחר שבנו של בעלה דחה את אהבתה, הייתה לסמל לאי-נאמנות. סוניה קיבלה אישור מיוחד לכתוב באנגלית ובמחשב – אירוע נדיר אז – וזכתה לציון 90. היא הפכה לדוקטור, ועבודתה הפכה לספר, "Devotion and unfaithfulness: Alcestis and Phaedra in roman art", שיצא לאור בהוצאת ספרים ברומא.
"לימדתי במשך 15 שנה, עד שפרשתי בשנת 1998. אומנם לא הספקתי להגיע לתואר פרופסור, כיוון שהתחלתי ללמוד בגיל מבוגר, אבל גם תואר דוקטור הוא מכובד. לא מזמן חשתי דחף להוסיף את התואר דוקטור לכתובת המייל שלי. כנראה זה חשוב לי.
"כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שאני צריכה להיות גאה בהישגים שלי, כיוון שעשיתי מאמץ גדול כדי להגיע אליהם. רק לעיתים נדירות היו לי נקודות שבירה. באחת הפעמים סירבתי לגשת למבחן, כי הרגשתי שיש לי בלק-אאוט. נתן עודד אותי להיבחן בכל זאת ועברתי את הבחינה. הציון הנמוך ביותר שלי לאורך כל השנים היה 85, וזה בגלל שהמורה סירב שאבחן באנגלית בטיעון שאני חיה בארץ וצריכה ללמוד לכתוב בעברית. אני מאמינה שלכל אחד יש את היכולת להצליח במה שחשוב לו, ושאם רוצים ומתאמצים – אפשר להגיע לזה. עובדה שאני הצלחתי".
