פרק חמישי: סוניה ונתן, סיפור אהבה

מעשה חסד בשווייץ, סיפור אהבה בליסבון – וירח דבש בלתי נשכח באיטליה

כעסה של סוניה הלפרן על אביה – שקרע אותה מקובה באמצע שנת הלימודים, טרף את חייה ושיבש את לימודיה – לא האריך ימים. "במשך תקופה ארוכה עוד התגעגעתי לקובה, לחברים ולחופש שהיה שם, והיה לי קשה לחזור לליסבון, לא מעט בגלל העובדה שהלימודים שלי נקטעו ונותרתי תלויה באוויר. תמיד אהבתי שהדברים מסודרים. אבל אין טעם לכעוס על משהו שממילא אי אפשר לשנות".

ובכל מקרה, טוב שחזרו לליסבון, כי שם חיכה לה, גם אם טרם ידע זאת, נתן מוצ'ניק. איתו תמשיך ותוסיף חוליות לשרשרת הדורות, ואיתו תגשים בבוא העת את החלום לעלות לארץ שתהיה מולדתה האמיתית.

המולדת שהכירה עד אז, פורטוגל, לא הייתה אותה מדינה שעזבו ארבע שנים וחצי לפני כן. "בתקופה הראשונה, עד שעברנו לדירה משלנו בליסבון, גרנו בבית השותפים של אבא שלי בקשקאיש. אני זוכרת שמאוד הפריע לי שהשירותים היו מחוץ לבית. תמיד טענתי שפורטוגל מפגרת ב-100 שנה אחרי ארצות אחרות באירופה בתחומים רבים. כך לדוגמה, באותה תקופה לא היה מקובל בפורטוגל שנשים ישבו לבדן בבית קפה. כשעזבנו הייתי בת 12 בלבד וגרנו מחוץ לליסבון, כך שלא שמתי לב לזה, אבל כששבנו אליה כשאני כבר נערה בוגרת שהתרגלה לקובה הפתוחה, זה מאוד הפליא אותי".

כשחזרו גם חשו היטב את משטרו של סלזאר, שמאז מונה לראש הממשלה, ב-1932, ריכז בידיו סמכויות של דיקטטור. הוא הכריז על חוקה חדשה לפורטוגל, שאפשרה לו סמכויות בלתי מוגבלות. היה זה אומנם משטר פשיסטי מרוכך, שבניגוד למשטרים הפשיסטיים בספרד, איטליה ובוודאי בגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו, אבל המשטרה החשאית שהקים סלזאר, ה-PIDE, דיכאה כל התנגדות. כקתולי אדוק הכריז סלזאר על החינוך הדתי כחינוך חובה ועל הנצרות הקתולית כדת המדינה. שלטון "המדינה החדשה" (Estado novo), רעיון שאותו קידם, כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית.

"אנשים פחדו לדבר נגד המשטר במקומות ציבוריים, כי היו כאלה שהקשיבו והלשינו. את הבת של הרופא שלנו, נערה כבת 16, אסרו לאחר שדיברה בבית הספר נגד המשטר. הייתי המומה מזה. בתקופה מאוחרת יותר אליס, אחותה של הלנה, אמו של נתן, נמלטה ללונדון עם בעלה סמואל, כי הוא אהב מאוד לפטפט ומישהו שמע אותו מדבר בבית קפה נגד סלזאר. הם השאירו את התינוקת שלהם אצל ההורים של נתן. יותר מאוחר גם אחותי מרים ובעלה נאלצו לעזוב לפריז".

ב-1968 לקה סלזאר בשבץ מוחי והנשיא אמריקו טומאש פיטר אותו מתפקידו. ממשיכו בתפקיד, מרסלו קייטנו, המשיך את מדיניותו הדיקטטורית של סלזאר. עד מותו המשיכו הסובבים את סלזאר להתייחס אליו כאל ראש הממשלה והוא עצמו האמין כי הוא עדיין מכהן בתפקיד. רק לאחר "מהפכת הציפורנים" הבלתי אלימה, שהובילו קציני הצבא הצעירים ב-1974, הדיקטטורה הסלזארית הגיעה לסיומה, הונהגו רפורמות דמוקרטיות, ואנשים כבר יכלו לדבר בחופשיות במקומות ציבוריים ללא חשש שמא מישהו ישמע ויסגיר.

---

אט אט נחשפו יהודי פורטוגל, כמו העולם כולו, לזוועות המלחמה שהתחוללה בעולם ולשואת העם היהודי.

האסון לא פסח על משפחת הלפרן. פשה, אחותה של אסתר, נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה למחנה הריכוז וההשמדה סוביבור בפולין הכבושה. היא השאירה אחריה קופסה עם חפצים יקרים לליבה, ששכנה הטמין לבקשתה באדמה. ברבות השנים נמצאה הקופסה והועברה למשפחתו של בעלה. בעיר Nogent שבה גרה נערך טקס זיכרון לתושביה היהודים שהושמדו. אנה, אחותה של סוניה ואחייניתה של פשה, השתתפה בטקס.

רשה, אחותו של דוד, שכלה את בתה בלה, שהושמדה עם בעלה דוד מוהרר באושוויץ. בנותיהם הקטנות, מריאן וג'יזל, שרדו. סיפורה המרגש של משפחת מוהרר ראוי לתשומת לב מיוחדת.

בלה נולדה בשנת 1915 בהמפסטד, לונדון. הוריה, רשה ומשה ברנשטיין, עברו עם בתם לקרמנשוג ברוסיה, שם הקים משה מפעל. לאחר המהפכה הרוסית, כשהמפעל הולאם ומשה הפך מבעליו למנהלו, החליט לחזור עם משפחתו ללונדון. בשנת 1938 נשלחה בלה על ידי הוריה לדודתה ברט באנטוורפן, בלגיה, שם הכירה את הרופא הצעיר דוד מוהרר ונישאה לו. בקיץ 1939 נסעה רשה לבתה – באונייה האחרונה שהפליגה מאנגליה לבלגיה – וניסתה, ללא הצלחה, לשכנע אותה לחזור ללונדון עם בעלה. חודשים ספורים אחר כך, בספטמבר, נולדה בתם הבכורה של בלה ודוד, מריאן.

ב-1941 נפטר משה ברנשטיין, ורשה נותרה לבדה עד שאישה מבוגרת, מאדאם שניאורסון, הידפקה על דלתה וביקשה לשכור חדר בביתה. רשה לא רצתה להשכיר לה חדר, אך ריחמה על האישה והזמינה אותה להיכנס לביתה ולשתות איתה תה. כשגילתה כי היא אחייניתו של הרב מלובביץ', שהיה מקורב למשפחתה, הציעה לה לגור איתה.

ובינתיים, מעבר לים, זכו גם נכדותיה לחסד.

בנובמבר 1941 נולדה לבלה ודוד מוהרר, בביתם החדש בבריסל, בתם השנייה, ג'יזל. חיי היהודים הפכו קשים מיום ליום. ביוני 1942 החליטו דוד ובלה לנסות לעבור לשווייץ, שם קבעו להיפגש עם המשפחה במקרה שהמצב יחמיר, אך האיש שהיה אמור להבריחם תמורת תשלום הסגיר אותם לנאצים. בלה ודוד נשלחו לאושוויץ. מריאן וג'יזל הפעוטות ניצלו בזכות טוב ליבה ותושייתה של אולגה סן-בלנקט באומגרטנר, פרוטסטנטית מבלפורט ששירתה כסרן בצבא הישע.

ראש סניף הצלב האדום בגבול שווייץ סיפר לאולגה על המשפחה היהודית מבריסל שנלכדה על ידי הנאצים כשניסתה לחצות את הגבול. הייתה זו הפעם הראשונה שמשפחה עם ילדים קטנים נתפסה באזור, ומריאן וג'יזל הועברו לידי הצלב האדום, שלא היה ערוך לטפל בילדים. ראש הסניף שאל את אולגה, אם צבא הישועה יוכל להתגייס לעזרה. אולגה, שחששה לגורל הילדות, קיבלה החלטה ספונטנית לגדל אותן בעצמה. ראש הצלב האדום שיחד את השומר הגרמני במתקן המעצר – שאליו נלקחו בלה ודוד כתחנת ביניים – וזה אפשר להורים להיפרד מבנותיהן. אולגה הבטיחה להם שתטפל במסירות בבנות עד שישובו לקחת אותן. באופן מפתיע, הגרמנים לא לקחו ממנה את הפעוטות. השוטר הצרפתי התורן בתחנת הגבול השמיד את התיק של משפחת מוהרר, כך שאי אפשר היה לאתר את עקבות הילדות.

אולגה סן-בלנקט, שהמשיכה לשרת בצבא הישע, שכרה מטפלת שתטפל בבנות בהיעדרה. כשהמצב החמיר והגרמנים איימו כי מי שיסייע ליהודים יוצא להורג, החליטה אולגה לשלוח את מריאן וג'יזל יחד עם האומנת לאמה בכפר Badevel. כולם התגייסו לעזרתה. אחיה קנה פרה, כדי שלבנות יהיה חלב, המטפלת תפרה נעלי בית ממעילים ישנים ומכרה אותם, על מנת לסייע בכלכלת משק הבית המורחב. מדי יום שני ביקרה אולגה את אמה והבנות והביאה להן את מעט המזון שהצליחה להשיג. תושבי הכפר, שהכירו את הסיפור, נצרו את סודם עימם, למרות שהיו מוקפים בגרמנים.

"כולם בכפר ידעו בדיוק מי הילדות", העידה אולגה סן-בלנקט לאחר המלחמה. "לא הייתי מסוגלת לשקר. סמכתי על ההשגחה האלוהית. הילדות היו כל כך מתוקות. כולם התאהבו בהן. מריאן קראה לי 'אמא', לאומנת 'דודה', לאמי 'סבתא' ולאחי 'הדוד פריץ'". אולגה דאגה גם לאחיות פייגה (ציפורה) וסימון גרשנפיש, שהוריהן ואחיהן נעצרו וגורשו. שתי הבנות נשלחו לפנימייה, ובחופשות הזמינה אותן אולגה לבלות בבית אמה בכפר.

לאחר המלחמה איתרה רשה את נכדותיה ולקחה אותן לביתה בלונדון, שם חיו בצניעות יחד עם מאדאם שניאורסון. דוד הלפרן, האח המסור, סייע להן כלכלית במשך כל השנים. ב-1959 התחתנה מריאן מוהרר עם קרלוס הלפרן, בנו של ארמנדו, אחיה הצעיר של סבתה. ב-24.3.1988 הכיר יד ושם באולגה סנט-בלנקט באומגרטנר כחסידת אומות עולם.

---

בחזרה לליסבון, פורטוגל, 1945. סוניה מנסה לסיים את הלימודים בבית הספר Dona Felipe de Lencastre.

"היה לי פער עצום בידע, בעיקר בספרות. לא הכרתי כלל את הספרות הפורטוגזית. גם לאחר שנה בבית הספר, לא הצלחתי להשלים את כל מה שהיה חסר לי. אנה ואני עזבנו את בית הספר ולמדנו בבית עם מורה פרטית. הצלחתי איכשהו לעבור את מבחני הבגרות. רציתי ללמוד אומנות, בעיקר ציור, אך מסיבה כלשהי לא יכולתי להתקבל לבית הספר לאומנויות. רק אחר כך, כשכבר היו לי ילדים, הלכתי להרצאות כשומעת חופשייה וידעתי שזה התחום שלי".

בינתיים סייעה בעבודה לאביה, שרב עם שותפיו, נפרד מהם והמשיך בעסקיו לבדו. דוד ייבא יהלומים ואבנים טובות אחרות מבלגיה ומארצות נוספות ושיווק אותן לחנויות. סוניה למדה הדפסה עיוורת ועבדה כמזכירתו. על מכונת כתיבה הדפיסה את מכתביו.

מאז חזרה משפחת הלפרן לפורטוגל, התקרבה יותר לקהילה היהודית. יהודים רבים אומנם עזבו את פורטוגל לאחר המלחמה ונפוצו לארצות אחרות, אך בכל זאת הייתה הקהילה פעילה ומגובשת. דוד הלפרן הקים מרכז שהתמקד בקשר בין פורטוגל לישראל, כדי שהיהודים לא יחששו ותישמר הזיקה לארץ ישראל. כשהגיעו שליחים מהארץ במטרה לאסוף תרומות, דרש מחברי הקהילה לתרום ביד רחבה. עתה כבר היו להם חברים יהודים רבים, שאותם אירחו דוד ואסתר הלפרן בשבתות ובחגים בביתם הגדול.

 

הצעירים היהודים, וסוניה ביניהם, נפגשו מדי שבת, אחר הצהריים, באולם הגדול מעל בית הכנסת. מנחם דיזנדרוק – הרב שהנהיג את הקהילה בין השנים 1930 ל-1955, אז עבר לסאן פאולו שבברזיל – סיפר להם על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל וגם על האירועים האקטואליים בה, בשנות המאבק במנדט הבריטי, ולימד אותם שירים בעברית. "המסר שקיבלנו היה שזו ארצם של היהודים, הארץ היחידה שבה יוכלו לנהל את חייהם ללא פחד". הצעירים היהודים יצאו יחד לבילויים בעיר ומדי פעם הרחיקו לנופש בהרים ליד ליסבון.

"אהבנו מאוד את הפגישות האלה והיינו קשורים זה לזה. גם בלי שזה נאמר במפורש, היה ברור שהקהילה היהודית מתחתנת בתוכה. אני ידעתי שאתחתן רק עם יהודי".

בר המזל היה נתן מוצ'ניק. הם הכירו במפגשי השבת באולם שמעל בית הכנסת. לא בקלות נענתה סוניה לחיזוריו העקשניים. "נתן היה צעיר ממני בשנה, והאמת היא שזה קצת הפריע לי. אבל הוא לא ויתר עלי. נתן אסף אותי מביתי לפגישות, ליווה אותי חזרה כשהסתיימו, וכשכל החבורה הלכה לקולנוע, תמיד ישב לידי. תוך זמן קצר היה ברור לכולם שאנחנו חברים.

"היה קל להתאהב בנתן, בחור נחמד, פתוח וידידותי שתמיד היה במצב רוח טוב. הוא הרבה לקרוא, כמוני, והיה לו ידע עצום. נתן למד הרבה בעצמו, התעניין בכל מה שקורה בעולם – הוא העריץ את צ'רצ'יל – והיה לו זיכרון פנומנאלי. זה מאוד הלהיב אותי. נוסף לכל זה, הוא היה חם ורומנטיקן. תמיד אהב לקנות לי מתנות, במיוחד ספרים. בשנים מאוחרות יותר הוא הרבה לקנות לי תכשיטים, למרות שאף פעם לא אהבתי במיוחד תכשיטים, בניגוד לאמי, שהורישה לי אוסף גדול.

"מאז התאהבתי בנתן, הרגשתי שהוא הנפש התאומה שלי. הייתה לנו שפה משותפת. אהבנו את אותם הספרים ואותם הסרטים, אהבנו לבלות יחד בקונצרטים ובהופעות אופרה שהגיעו לליסבון. זו הייתה אהבה גדולה.

"נתן התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה בליסבון, אבל נשבר כשהגיעו לשלב ניתוח הגופות. הוא רצה כבר להרוויח כסף, כדי שיוכל להקים משפחה, עזב את הלימודים והתחיל לעבוד עם אבא שלי. במשך הזמן אבי זיהה את החוש המסחרי שלו ואת יכולתו לקשור יחסים טובים עם הקליינטים, הבין שהוא יכול לסמוך עליו והעביר לו אחריות רבה. נתן מצידו היה חרוץ מאוד. הלקוחות והסוחרים מאוד אהבו אותו והמשיכו לשאול עליו גם לאחר שעלינו ארצה. כשהכרנו, נתן היה פחות ציוני ממני. עם השנים נדבק בהתלהבות שלי. בחבורה שלנו תמיד דיברו על כך שיום אחד נעלה לארץ. נתן צחק אחר כך שאנחנו באמת עלינו, בעוד שהמדריכים הנלהבים שלנו נשארו בפורטוגל.

"אני לא זוכרת שנתן הציע לי נישואים בצורה רשמית. כמה חודשים לפנינו התחתן בנו הבכור של הרב דיזנדרוק, שגם הוא ואשתו היו חלק מהחבורה שלנו. אני חלמתי על חתונה קטנה ואינטימית, אבל אבי הרגיש צורך להזמין את כל הקהילה היהודית".

כ-500 אורחים הגיעו ב-4.6.1952 לחתונתם של סוניה, בכורתם של דוד ואסתר הלפרן, ונתן, בכורם של סלומון והלנה מוצ'ניק, שהתפרשה על פני יום שלם. החופה נערכה בבית הכנסת "שערי תקווה". לרגל האירוע נקבצו הנשים והגברים יחד באולם. את שובל שמלת התחרה הלבנה של הכלה החזיקו ליבה ואסתר, אחיותיו הצעירות של נתן, שגם פיזרו פרחים בדרכן לחופה. לאחר שהרב דיזנדרוק קידש את נתן וסוניה והכריז עליהם כבעל ואישה, המשיכו כולם לחגיגה גדולה במרכז היהודי, "הסנטרו". חודשים ארוכים טרחה אסתר הלפרן על התפריט יחד עם השף של הקהילה, כדי לוודא שהכשרות תישמר. את המרגרינה, למשל, נאלצו לייבא מפריז. בצהריים הלכו כולם לנוח, ובערב שבו להמשך החגיגה ולסעודה נוספת. "התרגשתי מאוד. הייתי כלה מאושרת. אחרי היום הארוך הזה צחקתי ואמרתי שהחיוך נדבק לי לפנים".

מאושרים ומותשים פתחו סוניה ונתן מוצ'ניק את ירח הדבש שלהם בעיירה היפה סינטרה, המפורסמת בארמונותיה המפוארים ובבנייניה המרשימים, שהוכרה לימים על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. העיירה שימשה השראה ליצירותיו של המשורר האנגלי הלורד ביירון, שביקר בה ב-1809 וכינה אותה "גן עדן מפואר".

מגן העדן הזה הפליגו נתן וסוניה להמשך ירח הדבש באיטליה, לאחר שנפרדו מבני משפחותיהם בנמל ליסבון. בהפלגה הנעימה התיידדו עם זוג מבוגר מהם – האישה, מריה-אנטוניה, הייתה פסנתרנית מוכשרת – והחליטו להמשיך לטייל איתו. בנאפולי שכרו מכונית ונעו בין המזרקות היפות של רומא, שרידי העיר פומפי שנחרבה בהתפרצות הר הגעש וזוב ורחובותיה היפים של מילאנו.

שלושה שבועות אחר כך הפליגו נתן וסוניה חזרה לליסבון והחלו בחייהם המשותפים. האהבה ריפדה את דרכם, שהייתה רבת אושר – וגם לא מעט אתגרים.